עגונה / פרק ב'

(אילוסטרציה: שאטרסטוק)

ספינת המחקר שטה בבטחה אל הים הפתוח. השמיים קודרים היו. אך שום עננה לא הסתמנה עליהם משל צבעו אותם בכחול שחור.

"אני מקווה שאנחנו לא לוקחים סיכון מיותר?" אמר איב.

"סיכון? מה פתאום? ראה את השמיים, כלום נראה לך כי סערה עומדת להתרחש? שמיים כאלה מבשרים לכל היותר מטר סוחף... עמדנו בכאלה למכביר."

"אז למה טרחו להודיע בכל אמצעי התקשורת שצפויה היום סערה?"

"אוי, באמת אתה שואל על החזאים הבדאים... מה קרה לך איב?"

"סתם עניין של מצב רוח... אל תקח ללב. אז היכן נבצע היום דגימות?"

"עמוק בלב ים, הכי עמוק... הכי רחוק. בוא, נגביר מהירות, אין לי ספק שהמחקר שלנו יתפרסם ביום מן הימים, ככלות הכל הנתונים שאספנו עד כה מדהימים, הלא כן?"

"אינך עונה לי, איב?"

"שאלת משהו?" השיב איב עדיין תפוש שרעפים.

"קרה משהו, ידידי, ספר..."

"לא, סתם, אמרתי לך, משום מה הסערה הזאת מטרידה אותי והייתי מעדיף דווקא שלא לשוט היום עמוק ורחוק ולהגיע כמה שיותר מוקדם הביתה."

"איב? מה הרכרוכיות הזאת שדבקה בך היום?"

"אינני יודע, אולי זה קשור לעובדה שאני בן יחיד להוריי. ולכן לא חפץ לקחת סיכונים מיותרים."

"שום סיכון. ראה את הים חלק כמו משי." ואכן לכל מלוא העין נגלה ימה של מרסיי חלק ורגוע... השמיים הוסיפו להתקדר... אך הים שמר על שלווה.

ז'ק הגביר את המהירות. הם היו עתה בלב ים. שעת צהריים קודרת. רוחות צפוניות החלו מנשבות. הגלים הרוגעים החלו לסעור סביבם.

ואז זה התחיל. גשם זלעפות ניתך הימה ובעקבותיו רוח שצברה תאוצה, הגלים גבהו והחלו ללחך את ירכתי הסיפון. ספינת המחקר הטלטלה על פני המים כספינת צעצוע. הם נדרשו לעמול קשה כדי לייצבה. לא החליפו ביניהם מילה מפני שעתה בניגוד לבוקר היה ברור שתהיה סערה והיא אכן התהוותה במהירות רבה.

איב הודיע בקשר שהם בלב ים ובתוך סערה. בחברה זעמו עליהם. אחד הכללים שנשמרו בקפידה רבה בחברת המחקר היה שלא יוצאים ביום שצפויה סערה.

"ומדוע אתם בלב ים? אם כבר החלטתם לעבור על הכללים מדוע לקחתם סיכון כה גדול והפלגתם ללב ים?" זעמו עליו מהפיקוד.

איב שתק.

ז'ק ניסה לשוא ליצב את הספינה הגלים הגבוהים אימו על גורלה מרגע לרגע. "תבקש עזרה," הוא שאג לאיב. ואיב ביקש.. הפציר... התחנן... זעק... אך בכל המרחב האין סופי שעטף אותם לא נראה אף לא כלי שיט אחד.

בקשר שמעו את צעקותיהם האחרונות. ואז נדם המכשיר. זה היה אות מבשר רע. אך כולם קיוו שאיב וז'ק הצעירים והאמיצים, שהכירו את הים משחר נעוריהם ושבילו בו שעות כה רבות ישרדו את הסער.

גם אני,

שהסתובבתי במעגלים בין חלונות הבית פעם מביטה לים הסוער ופעם לשמיים. פעם בוחנת בתקווה את השביל המוביל לבניין מייחלת לראותם מגיחים מאי שם רטובים עד לשד העצמות אך מלאים חיוך.

סברתי כי כשהסערה תחלוף והים ירגע ימצאו את שניהם בריאים ושלמים. הכרתי את סיפורי הגבורה של שניהם, את קו המחשבה של ז'ק שאפשר לו לקחת סיכונים, והרי הם שרדו כבר כמה סערות מדוע שלא ישרדו את זו?

אלא שהלב שלי חשב אחרת הוא שלח לי אותות כבר כשעלה השחר. הפצרתי בו שלא יילך, התחננתי, אמרתי לו שאין שום טעם לקחת סיכונים שהמחקר שלהם בכל מקרה מתפרש על כמה שנים, ושלא יקרה כלום אם היום לא יקחו דגימות. הפצרתי בו אך הוא חייך אליי את חיוכו המקסים ואמר: "אווה שלי, מה את דואגת? שום סערה לא צפויה להיות, ראי את הים חלק כמו משי ואם השמיים מעט קודרים... כבר ראינו קודרים מהם...

אל דאגה יקירה אשוב מוקדם מתמיד וזר של לילכים אביא לך... גדול וריחני..." הוא נופף לי לשלום וירד בדילוגים במדרגות הבטתי אחריו מהחלון רואה את דמותו הולכת ונמוגה באופק ולא ידעתי אז כי לא אשוב לראותו לעולם.