סופסוף: מחייכות זו לזו

(צילום: יח"צ)

קרוב לאלף בנות יתומות שכחו מעצמן וממצבן המשפחתי, ובילו שלשה ימים גדושי תוכן מרתק, וחוויות אקסטרים מסעירות בימי המחנה של ארגון 'זה לזה'. בשלשת ימי המחנה, ניתן ביטוי עז, מיטיב ומרפא לרגשות האובדן והגעגוע העזים המפעמים בלב כל אחת ואחת מהן לדמות הקרובה שאיבדו.

ימי החוויה נפתחו ביום רביעי האחרון במתחם פארק מים ענק בסמוך לטבריה, שנשכר במיוחד לטובת בנות 'זה לזה'. משך שעות ארוכות השתובבו הבנות ונהנו מאטרקציות המים המגוונות שמזמן המתחם, ובשעת לילה מאוחרת הגיעו עייפות אך מרוצות, הישר אל בית ההארחה רחב הידיים שהוכן עבורן בחיספין שבדרום רמת הגולן.

מתוך 958 הבנות ששהו במחנה הקיץ המיוחד של 'זה לזה', השתתפו גם כ-100 בנות שזו להן תקופת היתמות הראשונה שלהן וחלקן - בעיצומה של שנת האבל - כאשר בין המשתתפות, נמנו גם כחמישים בנות, הנושאות ל"ע יתמות כפולה, 'עגולה', מאב ומאם. בקמפ השנתי, זכו הבנות משכבות הגיל השונות, החל מגילאי ביה"ס היסודי ועד לבוגרות סמינרים, לשהות ב'קבוצת התמיכה הגדולה בעולם' ליתומות שמפעילה 'זה לזה', וליהנות משך שלשה ימים כשוות בין שוות, ממגוון התכניות האדיר שהכינו רכזות הארגון.

בבוקרו של יום חמישי, ירדו הבנות שוב אל אטרקציית מים, הפעם בשיט בכינרת: שעות של הנאה חוו הבנות במגוון פעילויות בכנרת, כשהמים שוצפים מכל עבר, רטובות אך מלאות אדרנלין – נסעו הבנות להמשך המחנה, שהפעם, נותב להפנינג מלא חן בכפר הנופש חיספין.

כאן, יכלו הבנות, מכל שכבות הגיל, למצוא לעצמן פורקן ולשחרר אנרגיות, ילדות שחוו אובדן בנסיבות הכי טרגיות שקיימות כמו: פיגועי טרור, תאונות דרכים, מוות פתאומי או לאחר מחלה ממושכת, כאן, הם מצאו שעות משותפות של ביחד: בקפיצה על מתנפחים, ברכיבה על חמורים, בנסיעה על אופניים ובאתגרי מוזיקה חווייתיים - הכל, כיאה לשכבות גיל כה רבות של בנות הנאספות אל מחנה קיץ אחד. קולות הצהלה ותרועות הגיל, לצד הדיבור המשוחרר והשמחה השפוכה על כל פנים, העידו יותר מכל על השגת מטרת המחנה.

שיאו של הקמפ היה בערבו של יום חמישי: ערב שירי נשמה חרישיים במגוון קולות פתח את הלב אל הדברים של הרבנית ר. רוטנברג, זו שמלווה אותן מהרגע הראשון... עין אחת לא נותרה יבשה, שם, בכביש שנסגר לכבוד המאורע עמדו כאלף בנות יחדיו, מקשיבות לדברים בהתרגשות שיא...

"אֵם אחת", סיפרה הרבנית, "הבטיחה לשלשת בניה לאחר ששלחה אותם בחוסר כל לישיבה בסמרקד שבאוזביקיסטאן, כי תבוא לבקרם. אספה פרוטה לפרוטה ולאחר מספר חודשים יצאה לדרך, ברדתה מן הרכבת, מגלה האם את בנה הצעיר, ממתין לה על הרציף. כשהילד חבוק בזרועותיה פנתה אליו האם הנרגשת, 'בני', שאלה האם, 'מהיכן ידעת לבוא ולהמתין לי כאן היום?'. תמהה באזני צעיר בניה. 'לא, אמא. לא ידעתי מתי בדיוק תבואי. אבל בכל יום אחרי הלימודים, צעדתי לכאן, אל תחנת הרכבת - וידעתי שניפגש - שהרי הבטחת שתבואי לבקר'! אמר הבן וחיבק את אימו הנרגשת.

"כך אתן, בנות החיל שלי", חתמה הרבנית, "יודעות היטב כי ההבטחה תתממש. אתן מתגעגעות ובוכות ומחכות, לאבא שיחזור; לאמא שהבטיחה שבקרוב תיפגשו. אל תתייאשנה! ההבטחה של הקב"ה לתחיית המתים תתממש. רק תחכו!", סיימה הרבנית רוטנברג את משאה הנרגש.

למחרת, יום שישי, נהנו הבנות ממתקני לונה פארק במרכז הארץ שנסגר במיוחד עבורן, ושבו לבתיהן מלאות סיפוק וכח להמשך ההתמודדות המצפה להן ביומיום. "זו השנה השלישית שאני רואה את הבנות חוזרות פשוט חדשות, וכל הבעיות שצצו בתקופה האחרונה פשוט נעלמות" - טילפנה מנהלת אחד הסמינרים בירושלים אל הרבנית רוטנברג. "אחרי המחנה – רואים את השינוי בצורה מוחשית, המחנה הזה משיג את מטרתו במאת האחוזים", העידה.