מנוחה פוקס בראיון: "אנחנו פוריים יותר מהכותבים החילוניים. לנו יש בחירה על מה לכתוב"

מנוחה פוקס, ארכיון (באדיבות המצלם)

הספרות החרדית כיום טובה דיה או שהספרות החילונית עולה עליה?

"כשהתחלתי לכתוב לפני כמה עשורים, התחלתי לכתוב דווקא כתבות סיפורים ומאמרים למבוגרים והוצאתי את ספרי הראשון למבוגרים: 'צלצול פעמונים'. היו אז עיתונים בודדים, חלקם כבר לא יוצאים היום, והספרות החרדית הייתה בתחתית. הכלל ששלט אז היה: אל תאמר דבר שלילי בשום פנים. הכול טוב ומוצלח. אין רע בעולם!".

"היה קשה מאוד לכתוב כאשר יוצרים יש מאין. כאשר אסור לגעת ברע, בקשה, בעצוב. וצריך לברוא עולם חדש שבו הכול טוב. הניסיון הזה שהועמד לפנינו אז - השביח לדעתי את הכותבים. היינו צריכים להוציא מעצמנו את טיפת הדם האחרונה כדי להצליח במשימה. ובאמת, די בצדק, אנשים המשיכו לקרוא ספרות כללית, כי לא קיבלו את התשובות אצלנו".

"כיום, אנחנו פוריים הרבה יותר מהכותבים החילוניים. לנו יש בחירה על מה לכתוב, והם על פי רוב דשים באותם דברים. הם נוגעים בעניינים שאנו איננו יכולים לגעת בהם, אבל בלא הדברים הללו אין קוראים את ספריהם. כל העניינים האישיים והפרטיים השונים והמשונים שלהם שיוצאים החוצה מביאים לכך שגם את הספרים ה'טובים' שלהם קשה להעביר מול עין חרדית".

"אפילו בהרצאות שאני נושאת לפני ציבור דתי, שמחליף ספרים כלליים בספריות הכלליות, מודים הדתיים (לא החרדיים) בכך שיש להם בעיה קשה עם החומר הכתוב. כשהכול פתוח והכול פרוץ אפשר לכתוב על הכול, אבל אז אם לא מגיעים עד הקצה זה כבר לא מעניין. בספרות החרדית עדיין ישנם מעצורים וזה לדעתי גורם לכך שאצלנו בחינת הכתוב הרבה יותר מדוקדקת וזה משפיע על הכתוב".

"יחד עם זאת אני חייבת לומר שקשה מאוד לכתוב על חיים אמתיים כשאסור לגעת בנקודות רגישות. זו הסיבה שאני כיום פחות כותבת סיפורים למבוגרים, אני מרגישה שלא תמיד אני מצליחה באמת לומר מה שאני רוצה ומבקשת. ואני עושה זאת בהרצאות שבעל פה במקום בכתב".

מנוחה מסכמת: "הספרות החרדית היום רחוקה באמת מרחק שנות אור מהכללית. אבל לכוון ההפוך: הרמה הספרותית גבוהה בהרבה, והתכן עולה ללא השוואה על הספרות הכללית, שבלא קוראים, הולכת ונכחדת".

"אולי תתפלאו לשמוע, אבל גם קוראים חילוניים מעדיפים להגיש לילדיהם ספרות שבוררת מילותיה. עובדה שבסקר שנערך בספריות הציבוריות (לא החרדיות) מדי שנה, אני נבחרת כבר מספר שנים לסופרת הפופולרית ביותר, אחרי הסופרת גלילה רון פדר, כשאחרי בתור מגיעים הסופרים החילוניים הידועים האחרים".

מה הקווים האדומים הנצבים לפני סופר חרדי?

"הקווים האדומים היו ונשארו. הם רק השתנו. למשל, אם אז לא נגענו בנקודות רגישות, כיום ניגע בהן, נזכיר אותן, לעיתים ברמיזה המובנת לכולם, וננסה לפתור".

"אם אז כשכתבתי סיפור בעיתון 'יתד נאמן' ובו ציינתי שהאימא נהגה ברכב המשפחתי קיבלתי הערה מהעורך: נשים לא נוהגות!!!! (כן, עם אלפיים סימני קריאה בעט אדום, אז לא היה מחשב..), כיום אינני יודעת אם אקבל הערה כזו מאיזה עורך".

"אבל עדיין אנו, הסופרים, משתדלים, בפירוש לא תמיד בהצלחה, שלא לרדת נמוך מדי בכתיבתנו. גם לשון הכתוב לא השתנתה, רוב הסופרים החרדיים שומרים על לשונם, אבל סופר שהשתמש אז בסלנגים, דבר שלא בדיוק מקובל אצלנו, ישתמש גם היום בהם, אלא שיהיו אלו אחרים המתאימים לדורנו (ייתכן מאד שכתביו יתקבלו. בל נשכח שגם הציבור השתנה וכיום חלק גדול פתוח יותר משהיה)".

סופר חרדי מצליח להתפרנס מספרות?

"כמעט אין סופר שמצליח להתפרנס מספרות. ממכירת ספריו. רבים נופלים בפח הזה, מוציאים ספר במעט כספם או בהלוואה ומגלים מהר מאוד שכסף לא צומח על המילים. כיום, כשמוכרים ספר בעשרה ועשרים שקלים בוודאי שקשה מאוד להרוויח. אבל כל סופר נחשב עוסק בעבודה נוספת, הוא מרצה, הוא אולי מחנך, כותב בעיתונות וכו', הכול ביחד מניב רווח".

ספרים דיגיטליים?

"אני מאלו שקשה להם להתחבר לספר שאינו ספר. ראשית, הקריאה במסך קשה יותר לעיניים, מזיקה לראייה ומי יודע למה עוד. אני עוסקת כל כך הרבה בכתיבה מול מחשב שתנו לי ספר סוף סוף ואודה לכם על שעות הפרידה מהמסך".

"המון העם לדעתי אף הוא אינו מתחבר לקריאה במסך. גם הציבור הכללי שהמחשב הוא בן לווייתו יספר לכם שאם כבר לעשות משהו במחשב הוא לא יבחר בלקרוא שם ספר".

"נכון שבטיסות רואים את אלו שקוראים כך, אבל השאלה מה יעשו מרגע שתדרוך רגלם על היבשה. עד כמה יסתובבו עם המסך (גם אם הוא קטן) ויבקשו למצוא בו את הספר הכתוב. כיום יושבים כל כך הרבה מול מחשב, אני חושבת שתרפיה בקריאה בספר מגרה הרבה יותר מלהתעסק עוד במחשב".

וועדה רוחנית?

"בעבר, כשכתבתי הרבה מאוד בעיתונים וגם הספרים שלי (כ-250 מתוך 350 בערך) יצאו מתוך העיתונות, קיבלתי את אישורי הוועדות הרוחניות ללא עוררין. מלבד ההערה על: נשים לא נוהגות!!! לא קיבלתי עוד הערות על סיפורי ועל כתבותי, ברגע שהכלל ידוע וברור אין צורך בוועדה שתכריע".

"עד לפני כמה חודשים נעזרתי באבי, הרב אלעזר חבצלת ברנדויין שהיה גם רב גדול, גם סופר בעצמו וגם מרצה דגול. הוא העיר הערותיו ואני קיבלתי את דבריו".

"אינני חושבת שוועדה מפילה או מקימה סיפור, אם אתה יוצא מתוך המגזר החרדי ובפרט אם אתה כותב שנים לאנשים משלך - אתה כבר נושם את המותר ואת האסור. יחד עם זאת, גם במגזר שלנו ישנם דברים שמותרים לקהל אחד ואינם מתאימים לאחר".

"למשל", מפרטת מנוחה, "כשכתבתי את 'לאה ואליהו בכפר כפריהו' לילדים קטנים, באו אנשים והתריעו על כך שבן ובת משחקים יחד, כמה שהסברתי שהם אח ואחות לא הצלחתי להרגיע.

כשכתבתי את ספרי: 'לנוח בר מוח אחות חדשה', הגיעו אלי אימהות שהיסו אותי: "שקט, ממתי מספרים לילד שאימא הלכה ללדת?". כשהוצאתי את ספרי "יומנה של המורה נדיבה" לבנות בכתות הגבוהות טלפנה אלי מורה שהתריעה על כך שלא מספרים לילדות מה שעובר בראש של מורות".

"אני מקשיבה לדברים ועושה מה שיכולה למען הקוראים, למזלי יש לי מבחר מספיק שכל מגזר יכול לבחור לעצמו מה שטוב עבורו" היא מסכמת.