דמיינו את עצמכם עולים על אוטובוס שיוצא מירושלים לכיוון חיפה. לאחר כחצי שעה של נסיעה פונה אליכם הנוסע היושב לצידכם. סליחה, הוא אומר, שכחתי לשאול את הנהג, לאן מגיע האוטובוס? כיצד תתייחסו אליו? קרוב לודאי שתראו בו סוג של תימהוני, שהרי, מי שאינו יודע מה מגמת פניו בשעה שעולה לאוטובוס ראוי ללא ספק לרחמים.
ברכבת החיים המצב הוא שונה במקצת. ראשית, לא הייתה זו בחירה שלנו אם לעלות עליה או להישאר בתחנה, יתרה מזאת, איש גם לא התייעץ איתנו מתי לעלות. על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד. התחנה הסופית - אינה ידועה, כלומר- אין ספק שביום מן הימים נצטרך לרדת ממנה אך מתי והיכן? -על כורחך אתה מת.
לגבי המסלול - גם כאן לא היינו שותפים לבחירתו, וכפי המאמר הידוע באידיש: ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט. (בתרגום חופשי: האדם מתכנן והקב"ה צוחק)
ואף על פי כן, לגבי היעד - אין כל ספק. כולנו כאן בשליחות אישית, למלא רצון בוראינו ולעמוד בניסיונות הרבים הפזורים כאבני נגף על כל צעד ושעל בחיים. ניסיונות שביכולתם להגביה ולרומם אותנו עד אין קץ או לחילופין- להפילנו חלילה לשאול תחתיות.
יוצא אם כן שהמטרה איננה זו שכולנו מתפתים ונסחפים אליה - לנסות ולשלוט על מסלול הנסיעה. להיפך- להכיר בכך שמישהו אחר יושב על כיסא הנהג, מוליך את חיינו ויודע טוב מאיתנו מה הוא המסלול הייחודי והטוב ביותר עבורנו.
פרשת דינה המתוארת בפרשת השבוע ממחישה זאת ביתר שאת: הורתה ולידתה של דינה היו במסירות נפש והקרבה של אימה לאה. בזמן ההריון, למען לא תתבייש אחותה רחל על כך שלשפחות חלק גדול יותר ממנה בבניין בית ישראל היא מתפללת לה' ומבקשת עליה רחמים, והקב"ה נענה לתפילתה והופך את הולד מזכר- לנקבה.
התחלה מבטיחה, ללא ספק. והנה, דינה זו, הגדלה בבית ענקי הרוח, בת ליעקב ולאה, אחות לשבטים הקדושים ומן הסתם הייתה גם היא עדינת נפש, נחטפת ומעונה באכזריות על ידי שפל אדם. אחיה יוצאים למלחמה כדי להשיבה הביתה ולהשיב גם את כבודם האבוד אך הפרשייה העגומה אינה יכולה להישכח- בת נולדת לדינה, מנציחה את הטרגדיה. סבה יעקב מניח על צווארה קמע ושולח אותה לדרכה. איזו טרגדיה, איזה כתם משפחתי, איזה ביזיון.. והמשפחה כה מפוארת ומרוממת. לא קשה לנוד ולצקצק בלשון על אסון שכזה, על המזל הרע שלה, ושל אימה...על תינוקת שנידונה לנידוי, על אם בעל כורחה שנאלצת לוותר על פרי בטנה..
בת זו, אסנת, התגלגלה לביתו של פוטיפר, והשנים חולפות. יוסף הצדיק מתגלגל אף הוא למצריים בדרך לא דרך ובסופו של דבר מוצאים עצמם שניהם נישאים זה לזו ומקימים בית נאמן בישראל. בישרא ל- ובתוככי מצריים, הארץ השפלה, הבהמית, המלאה בגילולי עבודה זרה מצליחים הם לכונן משפחה המנותקת מהסביבה, מנותקת מן ההשפעות החיצונית עד כדי כך שבניהם הנולדים להם בתוך הארץ הזאת- כראובן ושמעון הם, כשבטי י-ה הקדושים שהתחנכו תחת ידו של יעקב אבינו.
והיאך היה מוצא יוסף זיווג מושלם, מבית אבא, אלמלא גלגולה המופלא של אסנת אל מצריים ואל בית פוטיפר?
קשה, קשה מאד, לפעמים אף בלתי אפשרי להיות שקוע בתוך הבוץ, ומתוכו להתנער, להגביה, ולהרחיק מבט. נתחזק, נתבונן בסיפורי אבותינו המופלאים, נדע שלעגלת החיים שלנו יש מנווט, יש מוביל, ועוד נראה שהכול הכול יתהפך לטובה. שבת שלום.