שעות של ניסיונות דיבור לאייזיק - ששכב במיטת בית החולים ולא זז, לא הועילו. אבא, אמא, אחים ואחיות. כולם היו סביבו, מצפים, מייחלים לתזוזה כל שהיא. אבל כלום. הילד לא מניד עפעף. והרופאים מה אומרים? ממלאים את פיהם מים. "אין לנו מושג מתי יקום" הם אומרים. אמא סיימה כמה פעמים את ספר תהילים. אבא שפך הון על טובי הרופאים, אבל כולם הרימו ידיים לשמיים. "חייבים פה נס" הם שבו ואמרו. כל סיבוב של טובי הרופאים סביב מיטתו, רק פצע יותר את הלב של אבא, איפה הייתי כל השנים האלו. במקום לזרוק עכשיו כסף על רופאים, הייתי משקיע בבן שלי, עוד כשהיה פרח צעיר ומלבלב.
ואייזיק, כאילו אין אף אחד סביבו. ממשיך לשכב ולא לזוז. כאילו אומר דיי, נימאס לי מהחיים, תנו לי לנוח.
כולם בוכים סביבו, העיניים אדומות, הכתפיים שחוחות. הגוף עייף.
אבל אותו זה לא מעניין. הוא שכב בפנים אטומות, ללא מבע. ללא תזוזה. כאילו אומר תמשיכו את החיים שלי בלעדיי, אל תתעכבו.
אייזיק - ילד אמריקאי, שגדל עם כפית של זהב בפה. כל מה שרצה היה לו. כל הטכנולוגיה הכי חדישה הייתה שוכבת לו בחדר. את הבית הגדול שלו, הוא חלק עם עוד שמונה אחים. אבל אל תדאגו, הם לא הצטופפו בכמה חדרונים כמנהג עמך בית ישראל. בבית היה חדר לכל ילד, עם מרפסת צמודה. כל ילד בבית הרגיש בן יחיד.
אייזיק עצמו, לא ייחס חשיבות גדולה לכל המשחקים, אצלו זה היה סטנדרט. ואם לומר את האמת. הוא כמעט לא התעניין בכל חידושי הטכנולוגיה שהיו בחדרו. מעולם לא הבין את אלה שמתעניינים בעולם הווירטואלי. הוא אהב אקשן אמתי. ריגושים של גדולים. לא משחקי מחשב משעממים. או צפייה בסרטים עם שחקנים מדומים.
עד גיל 12 חייו היו רגילים למדי, הם דילגו בין הבית ספר היוקרתי שלמד לבין הבית הענק והיפה שבמרכז ברוקלין שבעיר ניו יורק. שום דבר בחייו לא יכול היה להעיד על עתידו של הילד הקטן.
לעולם לא תראו אותו הולך ברגל, ביד ימין היה לו כדורסל. ובמקום ללכת ברגל, הוא התגלגל עם ה'סקייט בורד' . עוד טרום עידן הגלגלים הממונעים. כמו כל ילד שגדל בתרבות האמריקאית, הוא העדיף בשעות הפנאי להסתובב ברחובות, או לשחק כדורסל, עם כמה כושים מגודלים.
בגיל 14 השינוי הגדול בחייו קרה. בדיוק שנה אחרי הבר מצווה מפוארת שערך לו אביו כש'במזרח' ישבו גאוני אמריקה, וכל ראשי הישיבות שלהם היה תורם. ועוד מאות אורחים ומכרים. טקס מפואר עם הרבה יין שנישפך כמים. ומנות גורמה, בניצוחו של שף ידוע.
כמה חברים, מאלה שיושבים על הברזלים, גררו אותו, לנסות כמה חומרים מסוכנים. ההרגשה הרגעית הייתה עוצמתית. אבל אחריה הגיע המשברים והדיכאון. ושוב חוויה עוצמתית ומסוכנת. שאחריה דיכאון והרגשת ריקנות. וחוזר חלילה. תחשבו על ילד בן 14 ששואף חומרים שמבוגרים לא יודעים איך להתמודד איתם. אז לא קראו לזה 'רפואי', זה היה פשוט עשב שגורם לכל מיני השפעות פסיכודליות. כבר לא היה אפשר לעצור את הגלגל. ההורים היו עסוקים מידי, ולא ירדו לשורש הבעיה. לא שלא היה אכפת להם, הם ניסו הכל. אבל הוא ברח להם ביו הידיים. פסיכולוג שישב עם הבן שעתיים, הרים ידיים. הילד לא שיתף פעולה. נו טוב - מה אפשר לצפות מילד עשיר ומפונק.
עברו להם כמה שנים, אייזיק גדל ונהיה בחור. הוא ניכנס לישיבה טובה וקצת זנח את ההרגל המגונה שרכש בגיל מוקדם. למרות שפה ושם הוא וחבריו היו מתגנבים לדאון טאון, לאותו קיוסק של היספני. ורוכשים ממנו כמה גרמים.
בסופו של דבר כמו כל ילד אמריקאי טוב. הוא נישלח ללמוד בארץ הקודש. ללמוד? יותר נכון להעביר את הזמן. ההורים חשבו שארץ ישראל תרפא אותו שימצא חברים חדשים. שיתבגר. אבל כל זה לא קרה. כיכר החתולות היה המקום האהוב עליו, קצת יותר מדף גמרא.
יש משהו בחינוך האמריקאי שכאילו מתיר הכול. יש שקוראים לזה תרבות ה'כדורסל'. הבחורים, לא כולם, מיעוטם. מרגישים משוחררים בארץ יותר מאשר בבית שלהם. הם נוהגים לטייל ברחובות ירושלים עם מכנסים קצרים. לשתות בירה ולדבר בקול, להעמיד סל מאולתר, לשחק עם כדור עד השעות המאוחרות של הלילה. למרות שאם תלכו לישיבה תראו אותם יושבים ולומדים כאילו הם בישיבת חברון. לבחורים החלשים מבניהם, זה מתכון לפורענות. לחזקים זה לא מפריע. אייזיק היה חלש. הוא ניגרר. והתחבר לבחורים בסגנון שלו, ועשה הכול, כמעט הכול.
החיים הפרועים היו חלק מאורחות חייו. בלילות הוא היה משתכר עם חברים, שכטה פה, ושכטה שם, וחוזר לישיבה. לפעמים מסריח מאלכוהול, ולפעמים פצוע מאיזה תגרת שיכורים. הוא לא חשב על העתיד. על היום המחר. על ההורים שדואגים לו, על המשפחה. שום דבר לא עניין אותו. החומרים אותם עישן גרמו לו לראות את החיים ורודים ויפים. הכול היה נעים וכיף. המזג אויר בארץ גרם לו ולחבריו, לצאת מידי לילה, הם התחברו לטיפוסים מפוקפקים, ישבו בזולות מצחינות, ועישנו. כסף – לא היה חסר.
כל זה לא היה ניגמר אם החבר'ה שאיתם הסתובב קיבלו החלטה טיפשית
התוכנית הייתה לפרוץ לכספת של אחת הישיבות שהכירו, ולגנוב כמה דולרים, המניע לא היה כסף. כי אם השעמום ותחושת הכל יכול. בלי הרבה מחשבה, ועם כמה פטישים ומברגים. הם הצליחו לפרוץ לחדרו של מזכיר הישיבה, ולפרוץ את הכספת.
משהו הסתבך בפריצה, ועד מהרה מצאו את עצמם אזוקים בכפות ידיהם ורגליהם, והובאו להארכת מעצר. לאחר כמה לילות בבית המעצר, הם הובאו בפני חוקר משטרתי. לקח לו 5 דקות לגרום להם להודות במעשה, ומשם הדרך לכתב אישום וכלא, הייתה קצרה.
עורך הדין שנישכר עבורם. שמח לשמוע מהם שבדם שלהם זורם THC - החומר הפעיל בקנאביס. ושלח אותם לבדיקה.
התשובה - הייתה ברורה; כל הפורצים היו עם עקבות סמים בדם. העורך דין צהל. וביקש דיון חוזר, בו הציג את העובדה שלנאשמים אין עבר פלילי. ויש לתת להם הזדמנות להשתקם. השופט קיבל את הטיעון, ושלח את אייזיק וחבריו לגמילה.
מרכז הגמילה בצפון הארץ, הינו אחד ממרכזי הגמילה הגדולים בציבור החרדי. לא הרבה יודעים עליו, אבל הוא קיים. מגיעים אליו כל מיני סוגי אנשים, שמכורים לכל מיני סוגי התמכרויות. הייחודיות של המקום שהוא מתנהל כמו ישיבה, אך משלב את טובי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בארץ, תוך שמירה על כבודם של המטופלים.
כבר למחרת היום מצא אייזיק את עצמו רוכב על סוס אצילי בהרי הגליל, הוא לא יכול היה לחלום על יותר מזה. מכלא טחוב עם פשפשים במזרן, לחופש משכר חושים. הוא דהר על הסוס בתחושת ניצחון, ולא ידע איך להודות לבורא עולם. תחושת החופש שיכרה אותו. וגרמה לו להיפתח. הוא החל להתפלל לאלוקים ולדבר אתו. לקרוא ספרים, ולהאזין להרצאות. האוויר הצלול עשה לו משהו טוב. הוא ידע שאם הוא לא משתנה עכשיו. הוא לא ישתנה לעולם.
והוא רצה להשתנות. החבר'ה במרכז, ידעו איך להחדיר לו את הרצון הזה. הוא שאב השראה מספרי חסידות ומוסר, וככל שהתעמק בהם, זנח לגמרי את עברו המופרע. הוא התהדר בבגדי חסיד, גידל זקן ופאות. אייזיק חדש נולד.
שנה וחצי היה אייזיק במרכז הגמילה. היה לו טוב. הוא הבין שהאופציה היחידה היא; או ללכת לכלא, או לסיים את החינוך מחדש. עורך דין שהיה משופע מהכסף של האבא. הצליח לבסוף, בהתאם להמלצות קצין החינוך, להוציא את אייזיק לגמרי מהתיק.
וכך, ללא תיק משטרתי על גבו, ללא שאריות סמים בגופו. מצויד בכמה ספרי מוסר, פנה אייזיק לאחת הישיבות לחוזרים בתשובה. כמה דולרים מאבא, והוא קיבל גם חדר נקי וחדש. שלוש שנים ישב אייזיק ולמד תורה, זקנו התארך עוד יותר, ופאותיו הגיעו עד לכתפיו, הוא הפך מילד אמריקאי מפונק, לחסיד נלהב.
אבל אז בדיוק בשיא הפריחה, קרה משהו ששינה את חייו. שלושה בחורים חדשים הגיעו לישיבה. הם נראו קצת מוזרים. ג'ינס קרוע. וחולצה טי שירט מקושקשת. אבל תהיו בטוחים שאם קיבלו את אייזיק לישיבה, גם אותם קיבלו. אף אחד לא ייחס חשיבות לעיניים האדומות. ובטח שלא לבגדים, בכל זאת - ישיבה לבעלי תשובה. היה להם את הברק בעיניים שאייזיק זוכר עוד מהימים שבהם היה מתגלגל ברחובות. הם חיפשו טרף קל. וגם מישהו עם כסף, שישלם.
אחד מהם יצר קשר עם אייזיק וקבע אתו חברותא לשעות הערב המאוחרות. עד מהרה גלשה החברותא, להיות מיתותא. הדיאלוג על מה שיש בחוץ, הזכירו לאייזיק נשכחות. כשלבסוף הצליח הבחור לחלץ 100 דולר מאייזיק ובתמורה נתן לו חומר 'איכותי'. "לא כמו הזבל שהיה מעשן ברחובות" אמר לו הבחור.
אחרי 4 שנים - אייזיק נפל. והפעם באופן אמיתי. שניה אחרי ששאף את החומר הוא התעלף. בחורים שראו אותו שוכב על הרצפה הזעיקו אמבולנס. כמה בחורים עם עבר קרבי, התחילו לבצע בו החייאה, והוא נילקח לבית החולים הקרוב.
הרופאים אמרו ש"אייזיק כנראה לקח מנה אחת יותר מידי". מה שניקרא 'מנת יתר'.
חודשיים ימים, שכב אייזיק בבית החולים, ההורים דאגו, החברים התפללו, ובסוף הנס קרה. אייזיק התאושש, התגבר על החולי, וחזר לעצמו. הוא עבר להתגורר בבית הוריו. ניכנס ללמוד בכולל לאברכים. התחתן, הקים בית יהודי כשר. כיום ,הוא עוסק בחינוך ילדים, שנפלטו ממסגרות. בעיקר כאלה שהוא רואה את עצמו באישונים שלהם.
אם גם לכם יש סיפור חיים ואתם רוצים שהוא יפורסם. ספרו לנו עליו:
AmosBismout@gmail.com
הצגת כל התגובות