השבוע עמדו הקמפיינים של המפלגות החרדיות בסימן של דיונים ערים והתכתשויות מי מפרסם והיכן? מי עוד לא התגבש ומדוע? השתתפתי בשני דיונים ערים בנושא והגעתי לשאלה אחת.
דיון אחד התקיים אודות אי הפרסום של יהדות התורה בשבועונים, עורכי השבועונים והכתבים כעסו וזעמו על כך שהם נותנים במה מכובדת מבחינה מערכתית לנציגי יהדות התורה אבל הקמפיין של המפלגה משום מה לא מגיע לעמודי השבועונים, הועלו בדיון הצעות מגוונות איך לגרום לכך שגם מטה ההסברה לא יתעלם מהם ויעביר להם פרסום.
הטורים הקודמים:
הדוברים הרשמיים ושאינם רשמיים ניסו להרגיע את הרוחות ולומר שבהמשך כן יהיה פרסום, שלא מדובר חלילה בהחרמה של השבועונים, חלק אחר ניסה לתלות את ההחלטה לא לפרסם בשבועונים בצד מסויים של יהדות התורה או בחלק ממנו, המסקנה הייתה שלא באמת מדובר בקמפיין שמנסה להביא קהלים חדשים להצבעה, ביהדות התורה מתבססים על הגרעין הקשה שלא באמת משנה לו הקמפיין אלא הוא אמון על "ועשית ככל אשר יורוך" הקמפיין הוא רק כדי לעשות ווי ולכן לא בוחנים באמת מה הערך של הפרסום במדיות מסויימות.
הדיון השני היה מה יקרה ברגע שיתחילו לפרסם בשבועונים? מה תהיה אז רמת הסיקור של השבועונים על הפעילות של הנציגים? התחושה של המתדיינים הייתה שברגע שיפרסמו אצלם השיח יהיה הרבה יותר מפרגן והמנגינה תהיה נעימה הרבה יותר, הביקורת תיעלם וכולם יישרו קו עם המפרסמים.
ראיתי בסוף השבוע את השבועונים, עלעלתי בין דפי העיתון הלוך ושוב ונדהמתי לראות כי המפלגה היחידה המפרסמת היא ש"ס, הסיקור היה בהתאם. תמהתי להיכן נעלמה מפלגתו של אלי ישי, האם הם לא מבינים כי כדי להביא את הקולות הם אמורים לפרסם ולעשות פעילות? האם אין להם מה לומר לציבור המצביעים הפוטנציאליים שלהם?
עם צאת השבת עשיתי מעט בירורים והבנתי שהבעיה היא לא בצד של המפרסם אלא בצד של המדיה, פתאום חזרתי בבת אחת לשני הדיונים המדוברים והרהרתי לעצמי, אולי החברים ביהדות התורה צודקים? כשאני למדתי תקשורת בשיעור הראשון לימדו אותנו שהתפקיד של המדיה הינה להיות הצינור המביא לקורא את המידע והקורא ישפוט ויחליט, אך ברגע שהמדיה מחליטה להיות המסנן המחליט מה להביא לקורא ומה לא היא מאבדת את הלגיטמציה המקצועית שלה.
וכאן יש לי שאלה אחת, יום למחרת הבחירות, איפה תהיה המדיה? איך הקורא יתייחס אליה?
חומר למחשבה...