פרשת השבוע, 'כי תצא', עוסקת בנושאים רבים ומגוונים, מצוות רבות מתוכם עוסקות בעשיית טוב איש עם רעהו, בין אדם לחברו. השבת אבידה, לא תעשוק שכר שכיר, לקט שכחה ופאה (מתנות שאדם מעניק מתוך תבואתו ושדותיו לעניים), הקם תקים עמו (אדם הרואה את חמור רעהו רובץ תחת משאו, חובתו לעזור לבעל הבהמה להעמיס את המטען בחזרה – בחיינו העכשוויים זה מזכיר לנו עזרה של נהג בדרך מהירה לחבירו ש'נתקע' עם 'פנצ'ר' בגלגל), ועוד.
אחד המצוות שנזכרות בפרשתנו היא "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". מופלא עד מאוד הוא טעמו של בעל הטורים בשורש מצוה זו, בה ניכרת מידתו הטובה כביכול של בורא העולם: "ורחמיו על כל מעשיו". השור מעלה גירה הוא (לאחר שבלע את מאכלו הוא חוזר ומעלהו לתוך פיו לטוחנו היטב, ובולע אותו בשנית), והחמור אינו כזה. ואם ילכו שניהם יחדיו, והשור יעלה בגירתו מה שאכל כבר מקודם, עלול החמור לחשוב שהשור כעת קיבל מנה נוספת – והוא קופח! עד כדי כך מחנכת אותנו התורה לרחם על הבריות, והקפדה גם על צער רגעי ומוטעה של חמור פשוט!
והדברים מפליאים מאוד! וכי מדוע אני, בעל הבית, המחליט והקובע, צריך להגביל את עצמי בגלל שהוא חושב כמו חמור?... האם בגלל זה אני צריך להפחית את תפוקת העבודה שלו? פרס מגיע לו על כך?
והתשובה היא: כן! האדם צריך לשקול את דרכיו ולתקן את מידותיו, להיות רגיש וזהיר עד כדי כך, שלא לגרום אפילו צער שכזה!
• • •
ברוך השם שזיכני לשמש בקודש כרב מסדר חופה וקידושין, נכחתי ברבות השנים בשלל אירועים צבעוניים וססגוניים, חלקם שונים, וחלקם אף משונים. בין היתר באירועים שהוגדרו צמחוניים וטיבעוניים. למדתי לכבד את כל אחד מהם בהחלטתו לקיים אירוע לגיטימי כלבבו, כמו חתונה ללא מזון מן החי [אני ממליץ ליידע את הציבור בעובדה כי גם לאחר אירוע שכזה האורח אינו 'בשרי', כך שיוכל לשתות בביתו כוס קפה חלבי...]. למדתי גם להעריך את העובדה שאדם שומר על עקרונותיו ואינו נסחף אחרי הזרם ככבשה בעדר צאן. אמנם היום זה כבר הפך ל'טרנד' כזה שאפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו שניחון בזיהוי מוקדם של מגמות, מינה יועצת מיוחדת לענייני בעלי חיים, שמשמעותה היא בעצם יועצת טבעונות.
כל זה טוב ויפה, מקובל עלי.
אך אירוע חריג שהוזמנתי אליו, נתן לי זוית ראיה נוספת, על הגבולות, ועל הקונפליקטים העלולים לצוץ מכך. זוג נחמד, בעל ערכים משלו, שכבר בפגישתנו הראשונה ביטאו את סלידה משימוש בתוצרת מן החי - על כל המשתמע מכך! הם לקחו כמה צעדים קדימה: המוזמנים נדרשו שלא להופיע לאירוע עם כל פריט לבוש העשוי מן החי, כמו מעילי פרווה, כובעי לבד, חגורות ונעלי עור וכדו'... תארו לעצמכם כמה מסובכת היתה ההופעה בחתונה שכזו... לאחר שנים רבות גיליתי כי אותה מגבעת שאני חובש באירועים מיוחדים, עשוייה שיער שפנים...
בהשראת האירוע - המוזר משהו - שחויתי, ומבלי רצון לדון את בני הזוג היקרים, עצרתי את עצמי לרגע, וחיפשתי היכן מצוי המצפן הפנימי שלנו? חשוב לבחון תמיד באמת מידה נכונה ואמיתית.
כאשר מאבדים את הגבולות, כאשר פועלים מתוך רגשות לב מבלי לבחון את משמעותם, אנחנו עלולים ליפול בפח, ובגדול! באופן אבסורדי אנו עלולים לפעול את ההיפך המוחלט מאותם ערכים עצמם! כך אפשר, למשל, להתנזר משימוש בבעלי חיים, ועל הדרך לפגוע ולהזיק לבני אדם!
• • •
פרשתינו נקראת תמיד בעיצומם של ימי חודש אלול - חודש הרחמים והסליחות. ראש השנה קרב ובא, עשרת ימי התשובה, ויום הכיפורים. אווירה של תשובה וניחוח מרגש של בקשת סליחות מתפשט בעולם. בני עדות המזרח כבר זכו החלו בבקשת הסליחות, וכל אחד מאיתנו מרגיש שמשהו גדול עומד להתרחש. מתכוננים למשפט!
על יום הכיפורים נאמר בחז"ל (מסכת יומא פרק ח, משנה ז): "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". התורה – מלשון הוראה, היא זו שמלמדת אותנו גם את הכללים במצוות שבין אדם לחבירו, גם המצות הללו הם תורה מסיני, הם לא רק רגש ותחושות בטן, אוי לנו אם כל אחד היה לוקח לעצמו את הסמכות להחליט מה היא הטבה ומה לא, העולם היה הופך תוהו ובוהו. גם בסדום היו חוקים שהיו 'הגיונים' בקרב אנשי החוק המקומיים... כך נוצרו 'חוקי סדום' המיתולוגיים. קחו למשל את נושא המתת החסד. יש אנשים שיכולים לבצע המתת חסד מתוך מצפון אנושי, אבל מבחינת האמת, לפי קביעת התורה, זה הוא רצח לכל דבר וענין!
הגמרא מביאה מעשה ברבי עקיבא שראה גוי שלוקח את אבא שלו, קושר אותו ונותן לכלב שיאכל אותו. רבי עקיבא הסביר לתלמידיו שהגוי עשה זאת מתוך צו מצפונו, מצפון שכזה, מתוך דאגה לכלב! ועל כך צווח הנביא (הושע יג, ב): "זובחי אדם עגלים ישקון".
מסופר על הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצוק"ל ראש ישיבת סלובודקה שביקר בגרמניה של לפני השואה וראה אישה מנשקת את כלבה, אמר ראש הישיבה: במקום בו מנשקים כלבים עוד ירצחו אנשים! וקרא עליהם את הפסוק הזה: "זובחי אדם עגלים ישקון", מי שמנשק עגלים עוד יהיה מזובחי האדם. ולצערינו הרב כך אירע, דבר מדבריו לא נפל ארצה.
• • •
מפרשת השבוע אנו למדים כי גם בנושאים כמו יחס בין אדם לחבירו, עשיית חסד וכדו', יש לנו על כך תורה שלימה, עם הכוונה מדוייקת עד לפרטים הקטנים והעדינים. ומאידך גיסא, אם אנו ננסה לייצר 'מצפן' משלנו שאינו מכוון על פי הערכים האמיתיים של התורה הקדושה, אנו עלולים חלילה להגיע רחוק, ובדרך אל הדאגה לבעלי החיים – לדרוך על נזר הבריאה – האדם, ובכך להחטיא את המטרה.
התורה קבעה כערך את איסור צער בעלי חיים. אך אין אפשרות לקבוע דת חדשה "דת הטבעונות"...
גדולים וחכמים כבר אמרו, שכדאי היה לו לאדם לבוא לעולם כדי לעשות פעם אחת חסד עם אדם אחד. בואו נאמץ כולנו את הרעיון, ונעשה טוב אחד עם השני. כך נצמיח כאן חיים ערכיים, חברת מופת, לשם ולתפארת!
שבת שלום ומבורך
הצגת כל התגובות