קרקס תלת שנתי // הרב בן ציון נורדמן

כותב השורות (צילום: אבי רביבו)

1.

זהו, יש כבר תאריך יום שני ו' באדר 2 למרץ וכך שוב עומדים אזרחי המדינה בפתחה של מערכת בחירות מסורתית נוספת, לכנסת ה?... מישהו זוכר איפה אוחזים? רק בשנה האחרונה האירוע הזה מתקיים לו בפעם השלישית... ואולי? אולי עוד היד נטויה... על פי החוק הנוכחי, כל עוד הוא לא ישונה לצורך ענין זה או אחר, אפשר לקיים ארבעה מערכות כאלו בשנה אחת! בזמן שהמועד המקורי לקיומם הוא אחת לארבע שנים. מישהו זוכר?...

וכעת, נעמוד בצידו של 'קרקס הבחירות' ונתבונן לפחות בנקודה אחת למחשבה. הריטואל הזה של בחירות חוזרות שמשקפות סף גבוה ביותר של העדר משילות, ממשלות שאפילו לא מצליחות לקום... לדעתי ישנם לכך כמה וכמה סיבות. אך כעת נעסוק בנקודה אחת, שלדעתי די בה כדי לחולל אנרכיה מפוארת כזו – כמו קרקס הבחירות התלת שנתי שנערך כאן לפנינו, קרקס יקר בהחלט, על חשבון הברון... משלם המיסים משלם על כך ביד רחבה, ירצה או לא ירצה...

בואו נבחן לרגע את השיטה! נשאל את עצמינו לרגע, מי באמת מנהל את המדינה? ראש הממשלה? השרים? חברי הכנסת? בית המשפט? כל התשובות נכונות? או אולי כפי שיש שירצו לחשוב: העם?

ובכן, צר לי לאכזב אתכם, כל התשובות אינם נכונות! לא. אף אחד מהרשימה הנ"ל אינו מנהל את המדינה!

תרצו לדעת מי באמת מנהל את המדינה? במילה אחת? התקשורת... היא זו שמכתיבה את סדר היום. היא זו שחורצת גורלות, היא מסמנת לה מטרה את מי להמליך, את מי להוריד. וכל השאר היסטוריה. האם גיליתי לכם סוד? כולנו יודעים היטב את האמת המאכזבת, כי היא זו שבאבחת מקלדת או מיקרופון משפילה עד עפר, או לחלופין מרוממת דמויות כאלו ואחרות.

ברור שתפקידה של התקשורת הוא לדווח – בכנות ובאובייקטיביות. ובמקרה הצורך אף לא לישא פנים, אלא להעביר ביקורת, לחקור ולבדוק ולהיות העין הבוחנת על מעשי השלטונות. אך כאשר התקשורת חורגת מסמכותה, כאשר היא רחוקה מאובייקטיביות והופכת למוטה, כאשר בכירים עיתונאים לא מהססים לנקוט עמדות אישיות חסרות רסן, באי מתן כבוד להנהגה הקיימת, מתוך צרות עין כזו או אחרת, מתוך השקפת עולם שאינה עולה בקנה אחד עם רצון העם, ורצון לכפות את דעתם בצורה 'אלגנטית' ומתחסדת של 'רוממות הדמוקרטיה' שבפיהם, ובידם חרב פיפיות.

כך נוצר מצב אבסורדי, שבמקום שהמערכת תשדר היררכיה, היא הופכת למוקד של אנרכיה.

בל נשכח שמי שבסופו של יום מפסיד מכך הוא האזרח הקטן, כאשר כל פוליטיקאי מתחיל יודע כי את עיקר כוחותיו הוא צריך להשקיע בתקשורת אוהדת, ובאווירת הימים יש להוסיף, כי הוא צריך משנה זהירות שלא 'להיתפס' כמי שגורם לסיקור הוגן בתקשורת, כדי שלא יואשם על כך גופא באשמת שוחד... (עיין ערך תיק 4,000). מנקודת מבט כזו אין ספק כי הוא לא יוכל לעסוק בתפקידו כראוי, אין לו זמן ולא ראש פנוי כדי לעזור לציבור...

שלא לדבר על המצב אליו הגענו, מערכות בחירות חוזרות ונשנות. משרד שבכל שנתיים-שלוש מתחלף בו מיניסטר, אינו יכול לקבל החלטות ולא לעמוד ביעדים. כל מפעל שיחליף מנכ"ל לעיתים תכופות, יפשוט את הרגל. אולי זוהי הסיבה לפשיטת הרגל שבה נמצאת מדינת ישראל.

כעת ניגש אל המקורות, אל פרשת השבוע, ונשאב מבאר המים החיים של התורה הקדושה, כיצד מתנהלים, ואף כיצד מנהלים מאבקים.

2.

לקראת מאבקי הבחירות הצפויים לנו בחודשים הקרובים, פרשתנו - פרשת וישלח, עוסקת בנושא ההיערכות לקראת מאבק. הצלחתו של מאבק, ולא משנה באיזה תחום, נעוץ במחשבה ובתכנון שהוקדש לכך קודם לכן. במהלך הקרב קשה מאוד לשנות אסטרטגיה. כל פעולה חייבת להיות מתוכננת מראש. על כל תוכנית א' חייבת לבוא תוכנית ב'.

בפרשת השבוע מסופר על הפגישה הגורלית שהתקיימה בין יעקב לעשיו. הטינה של עשיו ליעקב הייתה כה גדולה, ועשיו מתקרב לקראת יעקב עם 400 איש. ליעקב לא נותרה ברירה אלא להתכונן למאבק. המדרש מספר שכאשר נודע ליעקב אבינו על העימות המתקרב עם אחיו עשיו, הוא הכין לו את מיטב האפשרויות והדרכים בהם לנהל את העימות: דורון, תפילה ומלחמה. הוא מוכן לתת לעשיו חלק מעושרו על מנת שיניח לו לנפשו; הוא התפלל שהקב"ה יסייע לו מן השמים; ובמקביל הוא הכין את עצמו עם בני המשפחה שהיו לו, לאופציה של מלחמה, במקרה הצורך ובלית ברירה.

רבים אולי רואים את התוכנית הזאת של יעקב כמורכבת משלוש חלופות, משלוש אפשרויות שכמעט שוללות אחת את רעותה. אדם לא מעניק מתנות לאויב שהוא עלול להילחם בו בעתיד הקרוב. על אף שהיו מקרים של פיוס כספי בהיסטוריה האנושית, את רוב המלחמות מקדים דווקא חרם כלכלי או החרמת רכוש של האויב והצהרות עוינות.

תפילה גם היא מעידה על רצון להימנע ממלחמה, על רצון לשלום בין הצדדים. ומצד שני יש גם הכנות למלחמה של ממש.

נראה שהמדרש רומז כי יעקב במעשיו הכין את עצמו לשלוש האפשרויות האלה, ובמבט עמוק יותר של מעשיו מלמדת אותנו התורה כי נכון להשתמש בשלושת האפשרויות במקביל. כידוע "מעשה אבות סימן לבנים". יעקב במעשיו הדריך וכיוון אותנו כיצד עלינו לנהוג טרם כניסתנו לקרב. הדבר שאותו אנו צריכים לשים כל העת מול העיניים, זה כיצד אנו יכולים להימנע מהמלחמה.

גם הגישה של כוננות למלחמה נעשה כדי להביא דווקא למצב של מניעת המלחמה! להביא לשלום מתוך גישה של שלושת האופציות הללו במקביל, כאומר לו: תראה כמה אני לא רוצה להילחם איתך, כמה אני רוצה לסיים את הסכסוך בטובות, ולא בגלל שאין לי את היכולת להילחם, אדרבה, אני יכול להילחם וגם עשוי לנצח, כי הרי יש לי את גם כוח התפילה, והקב"ה יהיה בעזרתי. אך פשוט אינני חפץ במלחמה, אלא להיפך, אני בוחר דווקא בשלום, ולא מחולשה אלא מגבורה!

3.

בימים אלו של תחילת מערכת בחירות, הבה נראה בעין טובה, במבט של התורה הקדושה, של 'מעשה אבות סימן לבנים', כיצד אפשר לפעול עם כל הכוחות והעוצמה, את כל כלי הנשק לכוון דווקא למטרה של שלום.

עלינו לזכור את מה שלימדו אותנו חז"ל כי "אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", בטרם נחפש יוזמות שלום חובקות עולם, הבה נעשה שלום בבית פנימה. בין אדם לחברו, בתוך החברה שלנו, כי כולנו יהודים – כולנו בניו של הקב"ה.

בחיי הציבוריים הייתי שותף ללא מעט מערכות בחירות. סוערות יותר וסוערות פחות. דבר מרכזי אחד למדתי ממערכות אלו, כי לכל מערכת בחירות יש מוצאי בחירות. גם אחרי הבחירות אנו נשארים כאן בעזרת השם, לא בורחים לשום מקום, וצריך להמשיך ולחיות יחד באהבה באחווה בשלום וברעות.

שבת - שלום!