הכתבה על עולמם של הרווקים החרדיים נגעה בפצע מדמם, וכצפוי - הציפה תגובות רבות. כל מי שנחשף ולו במעט לעולם הרווקות החרדי אינו מופתע: מדובר בכאב לא פשוט שיש לו לא מעט שותפים: הרווק/ה, ההורים, האחים, החברים מהישיבה ועוד.
קיבלתי כמות מרשימה של פניות שחלקן הביעו בקשה לא להוריד את הנושא הזה מסדר היום, ולפתוח את הסוגיות המורכבות האלו בשילוב אנשי מקצוע הפועלים בתחום.
אולם, כמות נוספת של מיילים שנשלחו, הכילה טקסטים כואבים מאד של רווקים מבוגרים שכתבו למגירה. מסתבר שלא מעט רווקים ורווקות מנהלים יומנים אישיים בו הם מעלים את הכאב היוקד במילים משלהם - והטקסטים כואבים במיוחד. חלקם ביקשו שלא אשתף את הטקסטים בפומבי.
אולם 2 רווקים אמיצים הסכימו לחשוף את הטקסטים החושפניים שלהם לאור השמש, והרי הם לפניכם.
כשאת רווקה מבוגרת
כשאת רווקה מבוגרת - את פוגשת בחתונות את החברות הנשואות מביטות בך במבטים מרחמים, ומסתכלות עלייך במבט של "מה היא כבר מבינה בחיים האמתיים", מפטירות "אני חייבת לזוז, השארתי את הילדים בלי בייבסיטר", ונעלמות.
כשאת רווקה מבוגרת - את רואה את האחים שלך 'תקועים' ולא מתחילים שידוכים כשהם רואים בך 'גיבנת'. או לחילופין - את רואה את האחים הקטנים שלך חובקים ילדים ומשתדלים שלא לספר על החכמות שלהם על ידך.
כשאת רווקה מבוגרת - את צריכה לאחוז בחבל בכל הכח ולהאמין שהקב"ה לא זנח אותך, ולהמשיך להתפלל את התפילה ה-516 מתוך אמונה שהיא יכולה לעזור.
כשאת רווקה מבוגרת - את חייבת לשנן לעצמך שוב ושוב שלתקופה הזאת יש משמעות ושהקב"ה רוצה שתלמדי ותצמחי ממנה, ולא שתתכנסי בתוך עצמך כמו פרח נבול - תוך הפנמה שתהליך הבירור והחיפוש הוא גם מול עצמך!
כשאת רווקה מבוגרת - את מנסה לצאת מתוך עצמך במטרה לחשוב גם על טובתן של חברותייך הקרובות. את יכולה להציע להן את הבחור המושלם שהוריד אותך - תוך מחילה על כבודך, והבנה שסיכוי טוב שחברה שלך תזכה באושר שכל כך רצית...
כשאת רווקה מבוגרת - את חייבת להפעיל את הלב בשיטת האקורדיון, תוך שאת צריכה לפתוח אותו לרווחה לפני הדייט בכדי להאמין שאולי ממנו תבוא הישועה, ולסגור אותו לאחר הדייט כשאת מבינה שאת רחוקה מהזיווג המתאים לך. את גם חייבת לסגור אותו בפני השכנה הרכלנית שמנסה לשדך לה את הגיס הצולע תוך איומים על כך שתישארי רווקה לכל החיים אם תמשיכי עם הבררנות שלך.
כשאת רווקה מבוגרת - את יכולה לעבור תקופות ארוכות כשאין שום הצעה באופק, כשבסיוטי הלילה את רואה את עצמך רווקה בת 80 מתחננת לבת של אחותך הקטנה שתתן לך להחזיק את התינוקת לכמה דקות. כשעוברת תקופת יובש נוספת ואת מתחילה לחשוש שאולי הפסיקו להציע לך הצעות לנצח - מגיעה הדודה ה'אכפתית' ואומרת לך ש"הדור שלכם לא מבין שבחיים צריכים גם להתפשר", כשהדבר האחרון שאת רוצה לומר לה זה שהיית מוכנה להתפשר לו רק היו מגיעות הצעות...
כשאת רווקה מבוגרת - את חייבת להיות יוזמתית, לבקש מחברים שיזכרו אותך, לעבור שוב ושוב ראיונות עבודה משפילים אצל שדכניות שלא תמיד מבינות אותך.
כשאת רווקה מבוגרת - את חייבת למחול לאינסוף אנשים שפוגעים בך. לא להקפיד על אלו שלא אכפת להם מהמצב שלך או מהחברות ששכחו מקיומך ביום שהם התחתנו. למחול לשדכנית שבטוחה שהדרך הטובה לחתן אותך היא 'לטלטל אותך' - היא תשים אותך במקום ותסביר לך עד כמה המצב שלך נורא, כשהיא משוכנעת שאם בפגישה איתה את פרצת בבכי מטלטל - הדרך שלך לנישואין מאושרים קרובה מתמיד.
כשאת רווקה מבוגרת - את לומדת להעריך את חיי הנישואים, ואת בטוחה שביום שבו תתחתני תעשי הכל בשביל שחיי הנישואין שלך יצליחו. את גם משערת שאחרי תהליכי עומק רגשיים שעברת כנראה שתגיעי מוכנה יותר לחתונה ולאחר שבאמת בחרת את הבחור שמתאים לך ולא התחתנת כמו כולם.
• • •
טקסט נוסף שקיבלתי - ממחיש בצורה מיוחדת את ההתמודדות - העליות והירידות, ואת כוחה של האמונה גם לאחר שנים ארוכות של ציפיות ואכזבות.
לעתים זה קורה לי, זה בא והולך.
לפעמים מתגבר, לפעמים זה דועך.
זה קורה כשהלילה מאיר את ליבי,
או אולי רק מאיר את החושך שבי?
זה קורה כשהאמונה הולכת לה קצת לנוח,
כשהתקווה שלי עפה ונעלמת ברוח...
זה קורה כשאני שומעת מן רעש מוזר,
זה כנראה הלב ששוב קצת נשבר.
זה קורה כשבחוץ עננים מכסים את הכל,
זה קורה כשאני צועקת, אך לא נשמע שום קול.
בבוקר אני קמה עם כוחות מחודשים,
מצליחה לאחות את כל הסדקים.
אבל כשחשוך, זה מרגיש שסדקים כאלה לא ניתן לאחות.
זה מרגיש שלא יכול להיות שיגיע אור עוד כמה שעות.
זה קורה כשהחושך מבחוץ מחשיך את ליבי, את תקוותי, את אמונתי.
האמונה החזקה הזאת, שחשבתי שתמיד תהיה איתי.
זאת שרק לפני כמה שעות,
הייתה יכולה לשאת פה דרשות.
האמונה הזאת, שיודעת את האמת…
את האמת הזאת שכ"כ קשה לזכור כשהרגש קצת מת.
הוא כל כך רוצה לחיות, להרגיש,
אבל לא יכול כשהוא לבד בלי איש.
וכשהחושך בחוץ מתגבר וחודר,
אני מנסה לזכור שיש מי ששומר.
אבל ברגעים שהלב קצת נשבר
ולא מסוגל לדמיין את מחר,
כבר לא כ"כ פשוט לזכור שיש השגחה,
ואני מוצאת את עצמי שוב בחושך בוכה.
מנסה לשכנע את עצמי שזה לא חוסר אמונה,
זה פשוט שאני לא רואה את כל התמונה.
זה לא שאני בך לא בוטחת,
אלא רק מתחברת לכאב, שלא נותן נחת.
והלוואי שיכולתי לעמוד איתנה,
מול הרגשות החשוכים שמכאיבים נורא,
מדכאים, לא נותנים לראות עתיד וורוד,
רק גורמים לי לרצות עוד ועוד
שהכל יקרה בדיוק כפי -רצוני-,
אבל מה עם רצונך? אני שואלת את עצמי.
הרי רק אתה יודע באמת מה טוב לי.
ואתה יודע שאני מוכנה להמתין,
כדי להסיר מעליי את מידת הדין,
כדי שאקים בית טוב, איכותי,
כדי שכל חיי שכינתך תגור איתי.
וברוב טובך ורחמיך הרבים,
אתה גורם לי להמתין כמה חודשים,
אבל זה רק כי אתה רוצה לשמח אותי,
אני יודעת,
אתה רוצה, כמוני, שאקים בית שיעשה לך נחת!
וכשאני חושבת על זה המחשבה משתנה,
והחיוך שוב חוזר למרכז התמונה.
ומתחיל להאיר את החושך שבי,
והחושך בחוץ, כבר לא מחשיך את ליבי.
ואני נזכרת בילד הקטן,
שניגש אליי ממש לא מזמן,
ואמר לי משפט ישר, טהור ונורא -
"את יודעת, כשהקב"ה ירצה, זה יקרה במהרה!"
כמה הוא צודק, אותו ילד טהור,
שבמשפט הזה, הכניס בי אור.
אור של אמת, אור של תקוות,
אור שנותן לי כח עוד קצת לחכות...
• • •
הטקסטים הכואבים האלו הם רק חלק מהכאב והמורכבות שעובר על עולמם של הרווקים, אך להישאר עם הכאב בלבד לא יסייע לאף אחד לצאת מהמצוקה.
בכתבות הבאות נציג דרכים נכונות להתמודדות בריאה עם הקושי, ונפתח סוגיות שהגיע הזמן להעלות אותן על סדר היום, כי תפוח האדמה הזה לוהט מאיי פעם.
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)
הצגת כל התגובות