שלום, אני הדסה. (43).
נישאתי לבחור עם המעלות והפרטים שכל בחורה הייתה רוצה לשמוע חצי מהם. כבר בפגישות הוקסמתי מהשפה העשירה שלו, ומהיכולת הרטורית שניחן בה. הוא פשוט היה 'מהפנט' לכל דבר ועניין.
>> המגזין המלא - פרשת בהר בחוקותי
מאוד נהניתי מטוב הלב, מהאכפתיות, מיכולת ההקשבה שלו בכל תקופת האירוסין שלנו. זה היה פשוט חלום לקבל את הכל כל כך מוכן, העיקר להקים את הבית הזה שכל כך חלמתי עליו.
ואכן זה קרה. נישאנו ברוב פאר והדר, ואני בליבי כל כך שמחה ומרוגשת, בעיקר מתוך הידיעה שקיבלתי את הסיפור האמיתי, את הבחור הזה שהולך להיות אבא נפלא כל כך לילדים שלי.
אבל חצי שנה אחרי, קרה משהו שעליו לא חלמתי.
התווכחנו ויכוח סוער שעלה לטונים גבוהים מצידו, הוא דפק על השולחן וצרח עליי: "תסתמי את הפה שלך". זו לא הייתה סתם צעקה, זו הייתה צעקה עם פנים מפחידות. אני, מאוד נבהלתי, הלכתי לחדר ובכיתי. מעולם לא צעקו עליי כך, ומעולם לא ציפיתי שזה יגיע דווקא מבעלי, שרק הגדיל את עוצמת הפגיעה בי.
שעה לאחר האירוע, הוא נכנס לחדר ואמר לי. "נו, מה את בוכה? מה את לא מכירה את זה שבוויכוח לפעמים צועקים? נו, דסי, לא צריך לעשות עניין מכל דבר". את האמת, שהמילים הללו הרגיעו אותי, הם נתנו לי להבין שהוא לא אדם רע, אלא פשוט אדם שיצא משליטה.
שבוע אחרי, נוצר דיון נוסף בינינו. אמרתי איזו מילה לא לרוחו, וקיבלתי את המשפט הבא" "בפעם הבאה זה יעלה לך ביוקר". את האמת, חיכיתי לראות לפחות איזה חיוך, שאוכל להבין שהוא צוחק איתי, אבל הוא נשאר רציני והמשיך: "בפעם הבאה זה לא יהיה בדיבור, זה יהיה במעשים, תיזהרי ממני".
ברגע הזה, השתתקתי, נאלמתי דום, צנחתי על הספה.
רק שתבינו, זה איום לכל דבר ועניין. אני, אישה צעירה בת 19, מאוימת מהאדם הכי קרוב אליי. מזה שאמור להגן עליי, לדאוג לי, להבין אותי, והנה אני מוצאת את עצמי מפוחדת, מיוסרת, עם דופק מהיר בלתי נשלט, ובמקום לשתף מישהו, אני שותקת ומשותקת, וממשיכה את חיי.
יום אחרי הייתי כל כך קרה אליו, הרגשתי כל כך רחוקה, כל כך מפוחדת ולא מאמינה בו. הכל היה בינינו טכני, שום רגש לא יכולתי לתת לו. אבל הוא היה כל כך זריז לא להפסיד אותי. יומיים אחרי הוא חזר מהתפילה עם בורקסים חמים, שוקו וכמה סוגי גבינות שאני אוהבת, ועם מילות סליחה מחילה וכפרה על המילים שלו שהיו "סלנג של בני זוג", כדבריו.
נכנעתי לזה, והמשכתי הלאה.
ואז הגיע פורים. גם הוריו וגם הוריי גרו באזור המרכז החוגג את פורים בי"ד. סוכם בינינו שנלך קודם להורים שלו ואחר מכן להורים שלי. ואז, יומיים לפני הוא החליט אחרת. "לא הולכים בפורים להורים שלך, אנחנו נישאר אצל ההורים שלי עד הסוף. אין מה לעשות, אי אפשר לרקוד על שתי חתונות", הוא אמר.
הבנתי, שהחתונה שאי אפשר לרקוד עליה, זו החתונה שלי איתו, והחלטתי מאותו רגע לא לשתוק ולהיכנע לשיגעונות שלו.
ביום פורים כשחזרתי מקריאת המגילה מבית הכנסת, נכנסתי לביתי. ואז שמעתי אותו מכריז: "היום לא הולכים לאף אחד, לא להורים שלי ולא להורים שלך. זהו, מהיום יש כאן מישהו שמנהל את העניינים, וזה אני. אני מציע לך לא להתנגד, ולשתף פעולה". אלו מילים שפשוט הזכירו לי את אחרון שודדי הבנק המרכזי בשטוקהולם שבשבדיה.
"אני לא הולכת להיות המשאית אליה תפרוק את התסכולים שלך", קמתי ובאתי לצאת מהבית. ואז הרגשתי את זה בפעם הראשונה בחיי.
הוא דחף אותי אל הריצפה בברוטאליות, אבל את שפיץ השולחן לא פספסתי לצערי, וכשאני מדממת באזור הפנים, הוא צרח עליי ויוצא מהבית בעצבים.
לעולם לא יהיה ניתן לתאר את הפחד, את שברון הלב, את הנפש המרוסקת שהייתה לי באותו הזמן. הרגשתי איך חיי מתנפצים להם ארצה באגרסיביות. על כמה הוריי שמרו עליי כל כך בדברים קטנים, ואם היו יודעים מה עשה לי בעלי עכשיו - היו מסתערים.
הדימום לא עצר, והייתי חייבת לבקש עזרה, אבל חששתי שידעו, התביישתי שידעו על זה.
ושוב זה חזר על עצמו. הוא נכנס אחר כמה שעות הביתה, התנצל וניסה להסביר את עצמו. ואני, כל כך צעירה, לא מרגישה מוזר אפילו, איך שאני מוכנה לסבול אותו בתוך חיי, העיקר שלא יהיו לי פדיחות. אני זוכרת איך פחדתי שהגעתי למצב הזה.
למחרת הייתי צריכה להיפגש עם אימי תחי', חששתי נורא מה אגיד לה על הפצע הניכר בפנים שלי, איזו טענה אוכל לטעון כשהיא תראה את זה. גם הוא עצמו מאוד כאב לו לראות אותי כך, הוא לקח צמר גפן עם יוד וניסה לחטא את הפצע. ובעיקר הוא ניסה להאשים את השולחן הבעייתי עם השפיץ המסוכן הזה...
לאימי אמרתי ש"קיבלתי מכה מהשפיץ של השולחן". אני זוכרת את אימי לא מפסיקה להתעניין איך הגעתי לשולחן המדובר.
מאז, להתווכח חששתי, כי מהתקיפה הבאה פחדתי - והיא לא איחרה לבוא כבר ביום אחרי. כאב לי שאני דואגת יותר בשביל אבא שלי ולא בשבילי.
דיברתי עם אמא שלי בטלפון, והוא לא אהב איך הגדרתי איזו הגדרה מסוימת לגביו. כשנתיקתי את השיחה, הטונים שוב עלו. כשניסיתי להתגונן הם עלו עוד יותר, וכשהסברתי את עצמי הוא זרק עליי את הטלפון שלו בחוזקה. אבל זה לא נגמר, הוא פשוט התקרב אליי וכשנרתעתי וברחתי ממנו הוא רדף אחריי.
נכנסתי במהירות אל החדר, נעלתי אותו כאילו אני בורחת מאיזה מחבל שנכנס לבית שלי. הוא היה בהתקפה של עצבים, וביקש שאפתח את הדלת, אני לא אשכח איך התחננתי אליו, שלא יכה אותי, "תבטיח לי שלא תרביץ לי, אני מפחדת", הוא לא הבטיח, אלא הגביר צרחותיו ודרש: "תפתחי את הדלת מיד, אמרתי". הייתי מספיק חכמה לא לעשות זאת.
ואז הוא נתן אגרוף לדלת של חדר השינה, אגרוף שהצליח להיכנס פנימה לחלל הדלת מרוב העוצמה. זה היה פחד משתק, זו הייתה האימה הכי משמעותית בחיי.
אני זוכרת את התפילות שלי לאלוקים באותם הרגעים. "אני מתחננת אליך ריבונו של עולם, תציל אותי מהמציאות הזו, אני לא יכולה עם זה יותר. תיקח אותו מכאן שלא יפגע בי. אנא ממך, אני מפחדת נורא, תן לי את הכוח להתמודד עם זה, תן לי את הכוח לספר את זה כבר...". בנתיים, הוא בועט, דופק בחוזקה, ואני בוכה ומתחננת על נפשי.
הטריקה של דלת הבית נתנה לי להבין שהוא ברח מהזירה. כן, אני קוראת לזה זירה כמו שקוראים לזירת רצח, כי במקום הזה הוא שחט לי את הנפש. זה היה יום שלא אשכח בחיי.
ודווקא כשאני בתוך החדר, מיוסרת ומפוחדת, משותקת אבל נסערת, דווקא משם הבנתי שאם אני חיה וקיימת, ואת המכה הבאה עדיין לא חטפתי, אני הולכת לחסוך מעצמי את האפשרות הזו. אבל עדיין הקושי היה גדול.
אני בטוחה שאתם הקוראים לא מבינים איך בחורה צעירה מרשה לעצמה לא להתלונן על כך, איך אני לא קמה ועוזבת ולא חוזרת לבית הזה יותר? נכון, אלו שאלות הגיוניות. אבל: א. היה לי גם סוג של הכחשה, שאולי זה לא נקרא עדיין אלימות. ב. הוא היה כל כך עדין וטוב לב, ותמיד עלתה מחשבה דוחקת כזאת, שכנראה זה לא מה שהוא משקף באמת. ג. ההורים שלי אם יידעו מזה, איזה בלגן יהיה בגלל שאפתח את הפה (סוג של רגשות אשם).
כשיצאתי מהחדר לוודא שאני בבית לבד ללא הפוגע, ראיתי את החור הגדול שנפער בדלת מעוצמת האגרוף שלו, לא הפסקתי להביט בו, ולא סתם לא הפסקתי, כי הבנתי שהקוטר הזה היה אמור להיות מידת הפגיעה בגוף שלי. ככל שהסתכלתי בחור שנפער בדלת, קיבלתי יותר מודעות מדוע כן לספר את מה שמתרחש בבית שלי.
הראשונה שסיפרתי לה את זה, זו הייתה אחותי אפרת. אני זוכרת איך היא בכתה איתי יחד, חיבקה אותי חיבוק שנתן לי כוח להחליט על המשך דרכי. היא הודתה לי על הבחירה לשתף, והסבירה מה היה קורה לי אם לא הייתי עושה זאת. מכאן, יחד איתה, הלכנו לאמא שלי, ואז זה הגיע לאדם שממנו כל כך חששתי שיידע מכך.
אבא שלי.
אבא שלי השתולל כמו אריה בסורג. הוא לא יכול לסלוח לי על השנה בה שתקתי ולא שיתפתי, הוא היה נסער ופעל בנחישות עם הנוגעים בנושאים הללו, הוא טען שאסור להמשיך עם זה, ועוצרים דבר כזה מיד.
• • • • •
אני יודעת שיש נשים כמוני שחוות אלימות פיזית וחוששות מסיבות כלשהן לשתף את מי מקרוביהן למצבן, אני גם מבינה אותן. כי ברוב המקרים יש בלבול עצום לעשות זאת, והמלחמה קשה מאוד בתוך הלב.
דווקא בגלל שאלימות בזוגיות לא אמורה להיות על-ידי גבר רע, אכזרי, או סדיסט מושבע. זה יכול להיות מגבר מדהים שיודע לפנק, לתת את הנשמה, להיות איתך ברגעים היפים של החיים, אבל כשיש יציאה משליטה הוא מסוגל להיות הסיוט הגדול בחייך. אסור היה לי לחשוב על אבא שלי או כל מי שיהיה שיתאכזב, או לא יהיה נעים ממישהו אם אשתף מה עברתי, כי אין יותר גרוע מהמצב הזה בו חייתי.
אני פונה מכאן לכל אישה שחווה משהו דומה עכשיו, בשעה שאת קוראת את הסיפור הזה, הסיפור שנכתב מדם ליבי, עם המון כאב וחששות בכלל שלא לספר אותו ולשתף אותו. אני בינתיים הרווחתי את חיי, לא הייתי נתונה יותר לסכנות של אדם חסר מעצורים שגם אם הוא לא אשם בכך, גם אני לא. השתחררתי מפחדים ומחלומות רעים, החלטתי לחיות, וכשרוצים לחיות צריך לשים הכל בצד.
הגירושין שלי היו לא קלים, כי ראיתי בו דמות מאוד ערכית לפני שנישאתי. וגם בנישואין עצמם, אני יכולה לומר בקלות שהוא היה בעל מדהים בהרבה תחומים, והיו בינינו רגעים מאוד טובים, אבל יש דברים שאינם בשליטה של האנשים הקרובים אלינו, ולנו אסור לסבול בשעה שניתן לצאת לחופשי ולהתחיל לחיות.
זה כמו לנהוג ברכב ללא ברקסים ולנסות לעצור אותו עם הרגל. זה לא שייך.
כיום, כאמא (מהנישואין השניים שלי), אני מדברת הרבה עם בנותיי דווקא מהסיפור שלי, גם אם התחתנתם ואתן מרגישות שלא הכל לפי מה שציפתן - זה בסדר, חלומות הן חלומות, וההגשמה שלהן תהא רק אם זה טוב לכן. אבל, אם אתם במעגל של אלימות, משהו לא כשורה, (והן יודעות על מה אני מדברת, הן ראו מהו בית תקין...) אתן חייבות לשתף מישהו שיעצור את זה, אבל מיד.
אל תישארי עם זה לבד, שתפי.
הצגת כל התגובות