בתחילת השבוע ננעלה תערוכת אומנות מסורתית יהודית מרוקאית. דִיאָלְנָא, ديالنا (משלנו), שהתקיימה לראשונה בארץ בעירנו חדרה.
התערוכה ביוזמת העירייה ובביצוע אגף אתו"ס – עליו אני ממונה. הציגה את מיטב הפולקלור והאומנות המרוקאית, יצירות עבודות יד מקוריות של כ-40 אמנים מבית הספר לאמנות ושמירת המקצועות המסורתיים של יהודי מרוקו, שהציגו את העבודות בעצמם.
בתערוכה השתתפו כ15,000 אלף , מרגש ומפעים היה לראות את הזיכרונות שאנשים נושאים ממרוקו, בדגש על המבוגרים שנולדו שם, אך גם לצעירים יותר התעוררו זכרונות בית אבא ואמא .
רבים מהמשתתפים נזכרו בהתרגשות ב"חיים של פעם" וציינו לשבח את היחסים הטובים בין השכנים במרוקו, את החיים הנוחים והמשותפים וכו'. באופן אישי הדבר קצת צרם לאוזני, ובתחושה שלי, מעבר לנוסטלגיה ולזיכרונות הטובים, הדברים צריכים להיכנס לפרופורציה.
הזיכרון שלנו נוטה להיות סלקטיבי, אם ניזכר במבט כוללני יותר נראה כי מרוקו כמו פולין, הונגריה כמו עירק, ותוניס כמו גרמניה, ממש לא היו מקומות מושלמים לחיי יהודים... גם אם היו זמני שקט יחסיים.
כיהודים אנו מאמינים שכל עוד אנו בגלות, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. וכל מקום בו דרכה כף רגל יהודי מאז שיצאנו לגלות, הייתה זו שליחות, עם מטרה ויעד... בכל מקום בו גלו עם ישראל, הם עשו שם את התפקיד המיוחד שההשגחה ייעדה עבורם, וכפי שמורגל בפי גדולי החסידות, כל יהודי שמגיע לכל מקום בעולם, זו היא מטרה של "העלאת ניצוצות הקדושה" שטמונים שם, ותפקידו להעלות אותם – אל הקדושה.
•
וכך אנו מוצאים בפרשת השבוע – בהעלותך – עם ישראל התגלגל במדבר הגדול והנורא במשך ארבעים שנה. הפסוקים מתארים בהרחבה את התנהלות עם ישראל במסעותיהם: עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה יַחֲנוּ... וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ... אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים... עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ ... עם ישראל התנהל במדבר בציות מוחלט לרצון הבורא, בקצב הנסיעה, במקומות החנייה, וזמן ההמתנה !
וכך גם ביציאתו של עם ישראל לגלות, אמנם אין לנו את עמוד הענן להראות לנו את הדרך, אך עם ישראל לדורותיו מתנהל סביב ייעוד ומטרה, בכל פרט ובכל מקום אליו הוא גלה, לא יצאנו מארצנו כדי לאכול קוסקוס ומופלטה... געפילטע פיש וקיגל גם אם 'על הדרך' ישנם קצת בצלים ותבלינים... (כמופיע גם בפרשה) היהדות והמסורת פרחה בתקופות מסוימות, גם באירופה היו חצרות חסידים ועיירות מפוארות כמו גם ישיבות ברחבי ליטא. כל זה הוא קצה דרך אל המטרה, לחזור לארץ אבותינו, ארץ ישראל , עד הגאולה השלימה בשוב כל עם ישראל לארצו – יחד שבטי ישראל.
•
בשעות כתיבת הטור הגיעה הבשורה הקשה בפטירתו של מרן ראש הישיבה רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל, ומעניין לעניין, ראש הישיבה זצ"ל היה סמל ודוגמא של המסר הזה, עלה מרוסיה כיתום מאימא עם אביו הגדול ואחיו המפורסם הגאון רבי יעקב זצ"ל לימים רבה של רמת השרון, תחנות חייו היו כמו אבני דרך במסלול אחד ענק של לימוד תורה, במשך כמאה שנות חייו הדבר שהעסיק אותו היה לימוד התורה לעצמו ולתלמידיו. בכך ראה את שליחותו, וזה מה שעשה עד יומו האחרון!
כשעה לפני ההלוויה קיימנו פגישת עבודה עם שר התשתיות ישראל כץ וצוות משרדו, את הפגישה פתחתי בדברי הספד קצרים על הרב זצ"ל, והזכרתי כי בשעתו הייתי בניחום אבלים אצל הרב שישב שבעה על אחיו, גם השר כץ בהיותו שר המודיעין הגיע לנחם בין יתר הדברים שמעתי שכץ אמר לרב זצ"ל: "המדינה מוקפת באויבים וחיה רק בניסים, אני כשר לענייני מודיעין יודע את מה שרוצים לעשות לנו מסביב, וגם מאיראן... אני יודע שכל הניסים קורים בזכות לימוד התורה שלכם".
הרב זצ"ל השיב לשר כץ כי "כל מה שאנחנו ניצולים ומצליחים, זה רק ניסים ורק ניסים".
הדברים גרמו קידוש השם עצום. ויהיו לעילוי נשמתו הטהורה.