שלום, שמי רננה (55) אמא ל-10. שבעה בנים ושלוש בנות. עוסקת בחינוך, ובעלי שאול, שוחט. חיתננו את כולם, חוץ מהבת האחרונה, שזה עתה התחילה שידוכים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאז שאני אמא טרייה לבן הגדול שלי, אפרים, אני זוכרת את עצמי טורחת ומכינה, גם אם אני עובדת כמורה, העיקר שהבית יהיה המקום אליו שואפים כולם לחזור.
כל יום הייתה ארוחת צהריים מוכנה לכולם, אותה הייתי מכינה ממש מוקדם. העיקרון שלי לנהוג כך היה, כי תמיד האמנתי, שכשבבית יש הכל - אז הבית הוא המקום העיקרי בחיי הילדים שלי, וממילא הם תמיד יחזרו אליו, ותמיד ידעו שהוא המקום הבטוח עבורם.
כמובן שבשביל זה צריך גם להיות אוזן קשבת, אחת שיודעת להקשיב, ולנסות למצוא תמיד את הסיפור מאחורי המילים שלא סופרו.
אפרים (35) הוא הבן הבכור שלי. כבר מנערותו הוא היה בחור מוכשר, עם ביטחון עצמי מידתי, ועם יכולת הנהגה בלתי רגילה. דווקא מתוך תכונות אלו, הוא הפך להיות הבן הזה, שתמיד בולט יותר ומושך תשומת לב יתרה.
חשוב לציין, שאני באה ממשפחה שאצלם הבן הבכור הוא הסיפור, והמון בגלל החינוך של אמא שלי, זו הייתה המציאות, שבגינה אפרים זכה להתייחסות לא שגרתית כבר מקטנותו, ולכבוד גדול בבגרותו.
עם הזמן, כל האחים והאחיות של אפי הבינו, שמילה שלו זו מילה, וכשהוא אומר משהו, חייב לעשות. למה? כי הוא האח הגדול, אליו צריך לשמוע ואותו צריך לכבד, לא פחות מאיתנו ההורים. היו פעמים, שאפי היה מכה את אחיו מכת חינוך כזו על הפה, ואני הייתי מביטה ואומרת לעצמי: "יופי, מצוין, ככה אח גדול צריך לנהוג".
גם כשהיה צועק על מי מבני הבית בצורה קשה ומתנשאת, הייתי רואה בזה סוג של הנהגה, עשה לי נחת אפילו, שזה הבן שיוכל לשלוט כאן בעתיד כשאני ושאול לא נהיה כאן בעולם הזה, וזה היה עבורי רגיעה גם מהבחינה הזו, שכולם יהיו תמיד יחד, תחת הנהגתו.
אני זוכרת, שאם מישהו היה נכנס בדבריו של אפי, הייתי כועסת, ומבקשת מיד לשתוק כשאפי מדבר. אם היה צריך לעזור בבית בבין הזמנים, לאפי לא הייתי מסכימה לטרוח מפאת כבודו. ושאר האחים? או-הו... עובדים ללא הפוגה. ואל תיבהלו, אבל שאול הוא זה שהיה עוזר לי ואפי לא, או ששאול היה נדחק לפינה בכל מיני סיטואציות מביכות, העיקר שאפי יהיה מרוצה.
אפי היה מאוד מתחזק את המציאות הזו, ומקפיד לטפח אותה בכל הזדמנות. עם הזמן הוא כבר למד לבד לומר מתי שלא היה מצליח להשיג את מבוקשו מאחיו ואחיותיו: "לא יפה ככה לעשות לאח גדול" או "זה לא כבוד לאח גדול" וכל מיני משפטים כאלו המחדירות את המסר גם מצידו. כולם היו שותקים, לא מעזים לדבר מילה, לא רק בגלל שכשאפי אמר, אפי יודע, אלא בגלל הפחד הזה והגיבוי מצידי. הם ידעו שבסוף בסוף, אני אתן את ההרגשה, שאפי הוא הצודק.
כשאפי התחתן, המעמד שלו בבית היה גדול מתמיד. הוא המשיך להיות 'הבן המועדף' וליהנות מכל רגע סביב כולם תחת הטייטל הזה, ורעייתו הכלה הראשונה, נהנתה גם היא מכוח בעלה, מכבוד מועדף ולא שגרתי, לעומת שאר הכלות שלי.
זה קיבל ביטוי בכך, שאם היינו צריכים לקבוע יום בחוה"מ למפגש משפחתי, כולם ללא יוצא מן הכלל צריכים להסתדר עם היום שמתאים לאפי. עם הזמן הבנתי שזה היה על חשבון שלום הבית של שאר בניי ובנותיי, ובצדק. כי הייתי יכולה לבקש מהבנים שלי לשנות תאריכים שנסגרו עם המשפחה של כלותיי, העיקר שזה יסתדר עם התאריך של אפי שלי. כמובן, שאני לא נתתי לקרוא לזה "הבן המועדף" כי הכל היה תחת הכותרת "כיבוד האח הגדול".
וגם אחרי כל זה, התפקיד שלי היה פשוט לעצום את העיניים מהתרגשות, ולמחוא לזה כפיים. ואם הייתה איזו הערה או תלונה על התנהגותו של אפי, או על האפליה בה נהגתי בקביעות, הייתי מצדיקה אותו בזריזות, מבלי יכולת לתת לצד המתלונן להציף את הבעיה גם אם היא קיימת.
אני הבנתי, שרק כך כולם יישרו קו למעמדו של אפי, ורק כך אוכל להבטיח לעצמי שקט לדור הבא שכבר לא אהיה בו. וככשאול היה מנסה להרגיע את אפי, הייתי עוד מעירה לו שיפסיק עם זה, כי זה יכול לגרום לחוסר אחדות ואהבה במשפחה, כשרואים שהאבא מנמיך את מעמדו של האח הגדול.
אבל אז קרה משהו, שעליו אני רוצה לספר לכם.
בניי גדלו ונישאו להם בשעטו"מ, בכל שבת הייתי מזמינה שניים או שלושה זוגות, ומאושרת עד לב השמים. אבל עם הזמן קרה משהו שלצערי לקח לי זמן להבין: כשהייתי מזמינה את מי מבניי לשבת, הייתי שמה לב שכשהם מבינים שאפי מגיע, לוקח להם זמן לתת תשובה, או פתאום זה לא מסתדר להם. ואם בסוף הם הגיעו, באוויר שררה אווירת מתח וחוסר שחרור, ולדבר בחופשיות כאח לאח, לא הייתה אפשרות.
אבל כמי שעצמה את העיניים בקביעות מהתנהגותו היהירה של אפי, עצמתי אותם גם כשראתה את המצב הזה. לא חשבתי לרגע לעצור ולנסות להבין את המציאות הזו. תמיד האשמתי את מי שלא בא לשבת או סתם לערבי גיבוש משפחתיים, כאחד שהרס את התמונה השלימה שאני רוצה לראות, כאחד שזורע שנאה בין כולם ונוהג בחוסר אחריות משפחתית. לא ,שכרון הכבוד לאפי לא נתן לי לראות כלום.
יום אחד הבנתי שנוצר מתח בין האחים לאפי, ואותי לא רצו לשתף כדי שלא אגונן עליו. כשזה נודע לי, התפרצתי בבכי, וצעקתי אליהם בכאב: "אצלינו לא יהיו הסכסוכים הללו, אצלינו אין את כל הריבים הללו. די עם זה, אני לא רוצה לשמוע כאן דברים כאלו". זה היה המצב.
אבל הבכי שלי לא עזר, הוא לא עזר בגלל שיחד איתו טיפחתי מנגנון בו כולם נדחקים לצד, כולם מרגישים פעמים רבות לא רלוונטיים, והקשר האמיתי בין כולם היה רק לכבודי, שהתמונה שאני אוהבת תראה יפה כל כך. כשהיו נפגשים מול עיניי, היו מחייכים ומתחבקים, אבל כשהם ביניהם לבין עצמם לא היה קשר אמיתי.
ככה זה שמתחילה אפליה אצל אחד הילדים בבית, לא כולם מרגישים בטוחים עם עצמם, ובינם לבין עצמם. זו תוצאה טבעית. הייתי יושבת ובוכה בלילה ששאול לא יראה ויאשים אותי, בוכה ומתפלל לה' שתהא בניהם אהבה גדולה, ועדיין לא מבינה שאת הבעיה הזו אני יצרתי, ועדיין מטפחת.
• • •
ואז הגיעה התקופה ההיא, ששינתה את כל התמונה: שאול לא חש בטוב.
אחרי סדרת בדיקות שלקחה כמה שבועות, קיבלנו את הבשורה: "שאול זקוק בדחיפות להשתלת כליה". זו הייתה הבשורה הראשונה הקשה אצלינו במשפחה, עד אז, לא היינו ברוך ה' בבתי חולים או נצרכים לרופאים.
ביום אחד הפכתי להיות אישה הנלחמת להשיג דבר אחד: כליה.
הפרופ' הסביר לנו, שעדיפות גדולה יותר לתרום כליה מקרבה ראשונה, מאחים או ילדים. אבל לשאול לא היו אחים, הייתה לו אחות אחת עם עבר אונקולוגי, בגינו היה אסור לה לחשוב אפילו לתרום כליה. היות ונמצאה מתאימה היא נלחמה על זה, וניסתה לעשות הכל שאחת מכליותיה תעבור לאחיה האהוב, אבל אישור לכך היא לא קיבלה.
ואז קיבלתי טלפונים מבניי, הם רצו לדעת איך הם בודקים ואיך הם יכולים לדעת שהם מתאימים לתרום כליה לאביהם האהוב, זה היה מרגש כל כך לראות את כולם מנסים לתרום מעצמם לעניין הזה. הסברתי להם לאן ניגשים, מה הבירוקרטיה הכרוכה בזה, וכולם נלחמו להזדרז בכדי להיבדק ולהיות מתאימים. כולם כולם חוץ מאחד:
אפרים.
חשבתי לעצמי, אולי לא שמעתי טוב איזו מילה שלו שהייתה מכוונת לעניין, אולי לא שמתי לב מה הוא אומר לי באחת השיחות. אבל זכרתי שאני אחת שיודעת להקשיב, ולנסות למצוא תמיד את הסיפור מאחורי המילים שלא סופרו. אז ניסיתי לדבר איתו על העניין, ועדיין לא שמעתי מילה וחצי מילה על כוונתו להיבדק בכדי לתרום כליה לאבא שלו.
בדיוק זה הרגע, שחייב לדבר על זה, אז עשיתי את זה. "מתי אתה הולך להיבדק, כולם נבדקו כבר, מה איתך?", שאלתי ועדיין לא מאמינה שאני צריכה לשאול. אפי היה אדיש מאוד לשאלתי, ונתן לי להבין שהיא לא כל כך מעסיקה אותו עכשיו, כשיש לו עוד אחים אחריו. "אין בעיה, בואי נראה מה התוצאות שלהם, ונדבר עוד", אמר באדישות.
כל מילה שאומר כאן, מיותרת כל כך עכשיו, כמו הדמעות שאני מורידה עכשיו.
זוהי הייתה סטירת הלחי הכואבת ביותר שקיבלתי, זה היה האגרוף האימתני שהשבית את ליבי לחלוטין. הבן שלי, שהוא אבי אבות המאותרגים במשפחה, אותו אחד ששמרנו עליו כל כך שלא יתאמץ חלילה, ושהיה לו כל כך בטוח במעמדו, הבן הזה שעשיתי הכל לשמור על כבודו - הפך להיות ברגע אחד אנוכי כל כך, מתנשא, אגואיסט מוחלט לסביבה שלו, ועכשיו גם לאבא שלו.
מאותו הרגע הכל השתנה, ראיתי את עצמי כאחת שגידלה בביתה ילד חסר מעצורים, ילד שתלטן אגרסיבי וגאוותן, אחת הדמויות שלא האמנתי בליבי שאפגוש. כל הראש השתנה, כל הרגעים הללו של מחיאות הכפיים לשחיתות שהייתה אז בביתי, כשהכל היה קטן עדיין, וגדל קצת, ועוד קצת, וכל זה מול עיניי הנרגשות - אלו רגעים שגידלו לי את הבן הזה, עם היצרים הללו אותם אני טיפחתי אצלו.
עכשיו לצערי, זה כבר מאוחר מדי.
• • •
בדיוק עכשיו בפרשת השבוע בה אנו עוסקים, ניתן להבין די ברור מה צריך ואיך לנהוג עם הילדים שלנו. "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", (שבת י:).
ואם בנידון שלנו, לא לחינם כבוד האח הגדול הוא מדין כבוד, ולא מדין מורא כמו באב ואם, להסביר לנו ההורים את השיטה והדרך, לא לתת למישהו בבית חוץ מאיתנו עמדה של שליטה או מורא, וכל שכן פחד. יש לכם בן או בת בכורים?! מזל טוב! אבל אל תטפחו אותם להיות אנוכיים וחסרי מעצורים לסביבה שלהם מהכבוד שתתנו להם, תנו להם כלים של אחריות, שישפרו את מידותיהם להיות טובים יותר, מתחשבים יותר, ומבינים את מעמדם האמיתי.
להיות בכור זו מתנה, ולא נשק להשיג מטרות.
הצגת כל התגובות