רוב האוכלוסייה (80%) נמצאת באוברדראפט קבוע. כך עולה מניתוח חדש של מרכז טאוב שהתפרסם הבוקר במסגרת הדו"ח השנתי של המרכז (דו"ח מצב המדינה), הבוחן לעומק את ההכנסות וההוצאות של הישראלים.
על פי מחקר שערך איתן רגב ממרכז טאוב, ארבעת חמישוני ההכנסה התחתונים (משקי בית שההכנסה שלהם ברוטו, כולל מקורות הכנסה נוספים שאינם עבודה דוגמת פדיון קרנות השתלמות והכנסות מהשכרת דירה וכדומה, היא עד 19.5 אלף שקל בחודש), נמצאים במינוס קבוע, במין אוברדראפט בילט־אין. רק משפחות בחמישון העליון, עם הכנסה ממוצעת של 36 אלף שקל בחודש ברוטו למשק בית, נמצאות בפלוס מובנה. ככל שההכנסה של משק הבית נמוכה יותר כך המינוס המובנה גדול יותר.
ואם מסתכלים על הנתונים בפילוח לפי קבוצות אוכלוסיה, יוצא שכל קבוצות האוכלוסיה בישראל נמצאות במינוס קבוע, בממוצע כמובן. יהודים לא־חרדים, למשל, מוסיפים לעצמם כל חודש למינוס עוד 864 שקל בממוצע. משקי בית חרדים נמצאים בבעיה הרבה יותר גדולה, כך על פי הנתונים היבשים, משום שהמינוס שלהם גדל בכל חודש בסכום של עוד 3,200 שקל, בממוצע. גם במגזר הערבי המצב בעייתי, והמינוס הממוצע שם גדל בכל חודש בעוד 1,920 שקל.
רגב מסביר כי מובן מאליו שמשהו בנתונים בעייתי. משפחה נורמטיבית הרי לא יכולה לשרוד לאורך זמן אם היא נמצאת במינוס כרוני של אלפי שקלים בכל חודש. לכן, ייתכן מאוד שההכנסות במגזר החרדי והערבי, למשל, גבוהות יותר מאשר ההכנסות שמדווחות לסוקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שעל נתוניה מתבסס המחקר, כלומר שאנשים במגזרים הללו עובדים בשחור.
איך הגענו למצב ש־80% מהאוכלוסיה נמצאים במינוס כרוני? איך אפשר לחיות כך, ואיך זה קרה? ובעיקר, למה זה אף פעם לא עלה מההודעות השוטפות לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שעל הנתונים שלה מתבסס המחקר?
התשובה לכך נעוצה בנתונים שרגב בחר להשתמש בהם. במקום להשתמש בנתוני ההוצאות וההכנסות הרגילות שהלמ"ס מפרסמת אחת לשנה, הוא בחר להרחיב את היריעה ולהתייחס לנתונים שהלמ"ס אוספת אבל לא כולל בניתוח הרגיל.
למשל, בהכנסות משקי הבית רגב כלל גם את ההכנסות מקצבאות (למשל, קצבת ילדים או קצבה זקנה או כל קצבה אחרת), הכנסות מהון (למשל, מהשקעה בשוק ההון ומהשכרת דירה או מקרן פנסיה או שווי שימוש של רכב צמוד מהעבודה), וכן מפידיון קרנות השתלמות (בממוצע, מי שיש לו קרן השתלמות מושך ממנה כסף אחת לשמונה שנים). בהוצאות משקי הבית כלל רגב לא רק את ההוצאות הרגילות על מוצרי צריכה (ממזון ועד מוצרי חשמל) אלא גם את התשלומים שאנחנו מחויבים לשלם (מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי), גם את הכסף שיורד לנו בכל חודש מתלוש השכר לטובת החיסכון לפנסיה, את החזר המשכנתא, ואת ההשקעה בנדל"ן, ברכב, ובחובות שאנחנו מחזירים (שאותם הלמ"ס מגדירה בכלל כחיסכון).
בקיצור, רגב, ניסה להרכיב תמונה כמה שיותר מציאותית של האופן שבו ההכנסות וההוצאות שלנו עובדות באמת. כשהוא סיים להרכיב את התמונה המלאה וחילק אותה לחמישונים, לפי גובה ההכנסות של משקי הבית, הוא גילה שמרבית האוכלוסיה נמצאת באוברדראפט כרוני. לפי רגב, שיטת החישוב שלו עוזרת למקד את החיפוש אחר התשובה לשאלה ־ למה אנחנו נמצאים במינוס (ממוצע) כרוני? והתשובה לשאלה הזו, קשורה למחירי הדיור שעלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים. יותר מהמזון, יותר מעלויות גידול הילדים, יותר מעלות הדלק ויותר מהבעיה בצד ההכנסות.
רגב מסביר שייתכן שחלק מהמינוס הכרוני הזה קטן יותר במציאות בגלל עבודה בשחור, אולם "אין די בגורמים אלו כדי להסביר פערים גדולים כל כך. ייתכן מאוד שמשקי הבית כיום, ובפרט זוגות צעירים, מוכרחים להיעזר בחסכונות שצברו הוריהם כדי להצליח לרכוש דירות. אם זהו אכן המצב, משמעות הדבר היא שזרם החיסכון, שהיה בעבר חיובי, הפך לשלילי. כלומר, כאשר האחים הקטנים של הזוגות הצעירים שקנו דירה בסיוע ההורים בשנים האחרונות יגיעו לגיל שבו הם ירצו לקנות דירה בעצמם, לא בטוח שלהורים שלהם יישארו מספיק חסכונות בשביל לעמוד במחירים שממשיכים לעלות.
דיור: פחות ישראלים מסוגלים לרכוש דירה
העלייה החדה של יותר מ־50% במחירי הדיור בין 2007 ל־2013 (במונחים ריאליים) היא המכשול המרכזי ברכישת דירה עבור משפחות רבות, ובעיקר משקי בית צעירים ומעוטי הכנסה. כך נפתח המחקר של מרכז טאוב על משבר מחירי הדיור.
דו"ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2014 מכיל לראשונה התייחסות נרחבת ומפורטת לבעיית מחירי הדירות, שהיא אולי הבעיה הדחופה ביותר לטיפול לפתחה של הממשלה. שלוש שנים אחרי שרבבות ישראלים גדשו את הרחובות ומחו נגד עליית מחירי הדיור, שלא פסקה מאז, נזכרו במכון טאוב להקדיש לכך מחקר בפני עצמו.
השורה התחתונה של הדו"ח ידועה: המחירים עלו מאוד, היצע הקרקעות מוגבל, למדינה יש המון חסמים בירוקרטיים שמונעים ממנה לטפל במהירות וביעילות בשוק הדיור, הריבית הנמוכה של בנק ישראל רק מתדלקת את הביקוש למשכנתאות והמצב מידרדר.
התוצאה היא שפחות ופחות משקי בית מחזיקים בדירה. הממצא בולט במיוחד בקרב גילי 25–34, ששיעור בעלי הדירה מביניהם צנח ב־20% בתוך עשור: מ־57% בעלי דירה ב־2003 לשיעור של 43% ב־2012. אף שמחברי הדו"ח מסייגים כי ייתכן שחלק מהשינוי נובע משינויים דמוגרפיים כמו עליית גיל הנישואים, השפעת מחירי הדירות בלתי נמנעת.
מזון: ישראל הפכה ליקרה
מרבית מוצרי המזון בישראל היו זולים ב־16% מהממוצע במדינות ה־OECD ב־2005, אך בתוך שש שנים בלבד הפך סל המזון הישראלי יקר ב־19% מהממוצע. כך עולה מדו"ח מצב המדינה של מרכז טאוב.
כך למשל, מוצרי בצק ולחם, שמחיריהם היו נמוכים מהממוצע ב־19% ב־2005, הפכו ליקרים ממנו ב־26%; בשר ועופות היו זולים מהממוצע ב־8% והפכו ליקרים ב־21%; ואילו מוצרי חלב שמחיריהם היו גבוהים ב־6% מהממוצע ב־2005 הפכו ליקרים ב־51% ממנו ב־2012.
ההוצאה הממוצעת על מזון היא כ־800 שקל לנפש בחודש ו־2,260 שקל למשק בית. סכום זה הוא 17.1% מההכנסה הפנויה של משק בית וכ־21.4% מההוצאה הכללית שלו. הפערים החברתיים ניכרים כמובן גם בהוצאות על מזון: משקי הבית בחמישון התחתון מוציאים כ־36.5% מהכנסתם על מזון, לעומת משק בית בחמישון העליון שמוציא כ־11.2% מהכנסתו על מזון בממוצע.
בחינת התפלגות ההוצאות לפי קטגוריות מעלה כי ההוצאה על ירקות ופירות היא הגבוהה ביותר - כ־18% מהוצאות המזון. אחריה: ביצים וחלב (15%), בשר ועופות (14%) ולחם ומוצרי בצק (13%).
החוקרים בחנו גם מהו סל המזון ההכרחי, כלומר אילו מוצרי מזון הישראלים ממשיכים לצרוך בהיקף קבוע גם אם הכנסתם יורדת. מהבדיקה עולה כי אחרי משקאות חריפים וארוחות מחוץ לבית יוותרו הישראלים על סוכר ודברי מתיקה, על חלב ומוצריו ועל ירקות ופירות.
הון שחור: המדינה תרמה להגדלת הכלכלה השחורה
היקף הכלכלה השחורה בישראל (הכנסות שאינן מדווחות לרשויות המס) מוערך ב־20% מהתמ"ג, שהם כ־200 מיליארד שקל. זאת לעומת ממוצע של כ־17% במדינות ה־OECD. כך עולה מפרק בדו"ח מצב המדינה השנתי של מרכז טאוב שכתב ד"ר נעם גרובר. הקטנת הכלכלה השחורה ב־10% תוסיף לקופת המדינה כ־30–40 מיליארד שקל בשנה, סכום שווה ערך לתקציב משרד החינוך.
מקור עיקר הכלכלה השחורה הוא בעסקים הקטנים ובעצמאיים, ולפי גרובר, נטל המס הגבוה המוטל עליהם הוא אחד הגורמים העיקריים לכך. ככל ששיעור המס השולי גבוה יותר, כך גוברת המוטיבציה להעלים את ההכנסה. שיעור המס השולי המוטל כיום בישראל על חברה בעת ביצוע עסקה יכול להגיע לכמעט 60% (כולל מע"מ). זאת לעומת ממוצע של כ־51% ב־OECD. בשיעור מס כזה גדל הפיתוי שלא לדווח על העסקה, ולכן מחבר הדו"ח ממליץ לשנות את החוק לעידוד השקעות הון באופן שיעודד גם השקעה בעסקים קטנים.
עוד מבקר גרובר את חוסר השקיפות של רשות המסים בישראל, שבניגוד למקבילותיה בארה"ב ובבריטניה למשל, אינה מפרסמת נתונים לגבי היקף פעילות הביקורת שלה (למשל, על היקף החקירות שביצעה וכתבי אישום שהגישה).
על פי נתונים חלקיים מתוך דו"ח הממונה על חופש המידע ניתן להבין כי הרשות בישראל משקיעה פחות מ־1% מתקציבה לאכיפה. כתוצאה מכך שיעור הבדיקה המדגמית של תיקי המס פחת מ־8.8% ב־2004 ל־2.4% ב־2011.
הדו"ח גם מבקר את הידרדרות רמת האכיפה והענישה שמפעילות הרשות והפרקליטות כנגד מעלימי מס. "נראה כי החיסכון למדינה בטווח הקצר בעלות האכיפה ובצעדי הענישה הוביל להפסד בטווח הארוך, עקב הידרדרות נורמות הדיווח".
הצגת כל התגובות