האיש שסיפר לעולם

הסופר וניצול השואה יחיאל דינור קצטניק מתמוטט בשלב העדויות, במשפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן, במשפט שהתקיים בבית העם בירושלים (צילום: לע"מ)

יום השואה למניינם מחזיר אותי תמיד אחורה. לבית סבא וסבתא. ארבעתם היו ניצולי שואה. הכרתי אותם מקרוב ועקבתי בהשתאות אחר אורח חייהם, איך לא נכנעו לאויב, לא אז וגם לא אחרי יובל שנים. נקמה בהיטלר, היה שגור על לשונם. הם נקמו בו ללא הרף, הרבה אחרי שאחרון הנאצים מת בארגנטינה.

הם, הסבים והסבתות מוורשה ומרופניה, מבנדין ומסוסנוביץ, לימדונו הרבה בשתיקתם. כמעט ולא דיברו על העבר. הצלקות היו ונותרו כעדות אילמת עד יומם האחרון. המספרים שנחרטו על ידיהם בדם גרם לנו הנכדים לדמוע, אבל הם היו עסוקים בשלהם: להמשיך.

ברגעים נדירים של ליל הסדר או שמחה משפחתית היו מגניבים איזה משפט קצר על מה שהיה 'שם' ואיך הם לא מאמינים למה שקורה 'כאן'. אבל כאמור, זה היה מוסתר ומוצנע, בא בלאט וחוזר כלעומת שבא, מותיר אחריו שובל של הערכה והערצה.

שנים לא רבות לאחר הזוועה, ובן עירה של סבתא, יחיאל פיינר מסוסנוביץ, היטיב להעביר לעולם כולו את הזוועות שהיו שם. פיינר שעברת את שמו לדי-נור ונודע יותר בשם העט שלו 'ק. צטניק' - שתרגומו: יוצא מחנה ריכוז - שימש כעד במשפט אייכמן והעביר במילים של אש ודם את הזוועות שראו עיניו.

מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק? נשאל בפתח בית המשפט כשמולו בתוך תא חלון זכוכית יושב הארכי רוצח אדולף אייכמן, אותו פגש די-נור כעת בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה במפקדת הגסטפו בקטוביץ, שם נחקר בחדר העינויים.

"אין זה שם ספרותי", ענה קצטניק. "אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". ואז הרחיב קצטניק בשפתו הציורית את הזוועות שהיו שם: "הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק".

המילים שלו הכו והרעידו את העולם כולו שעקב בשידור חי אחר הדיון באולם בית המשפט. ואז, 8 דקות לאחר שהתיר לעצמו לגלות את שמו וזהותו, הוא צנח על רצפת בית המשפט מתעלף. המחזה הזה הרעיד את העולם בעוצמה חדה. גם אלו שלא הכירו ונחשפו לזוועות, גם אלו שלא האמינו לממדים וגם אלו שהיה הדבר נדמה להם כדברים שקרו בעולם אחר - הבינו כי היה כאן משהו שלא היה מאז ומעולם.

העילוי הסוסנוביצאי שיש אומרים שאף למד בישיבת חכמי לובלין, הציג לראשונה לעולם כולו את השואה באור אחר. כן, זה אנחנו. ההורים שלנו, הסבים שלנו. אחרי המשפט המתוקשר הזה, פתחו ניצולים רבים את סגור ליבם ופיהם והחלו לספר. אם הם לא יספרו, לא יידעו.

ובזכותם אנחנו כאן.