שמחתי על הפנייה להגיב על הידיעה שהתפרסמה ב'סרוגים' בעניין החופה שערכתי ביום שישי האחרון.
אינני מבקש להתפלמס, אלא לבקש מהקורא הסביר לעיין בעובדות, ולגבש לעצמו תובנות על דרך ניהול משא ומתן לכבודה של תורה בציבורינו.
ראשית, יש לקבוע שהדיון כולו הוא במסגרת ומתוך מחויבות מלאה להלכה. 'התורה הזו לא תהא מוחלפת' ואין לאיש מגמה 'לשנות את ההלכה' מתוך התרסה.
שנית, הכינוי 'רפורמי' - כינוי שאמור לעלוב, להשפיל, להוציא אל מחוץ למחנה, הוא טיעון עלוב בו משתמש כל מי שלא מסוגל לנהל דיון ענייני. רק אומר שבקרב רוב קוראי אתר 'כיכר השבת' היחס לציבור הדתי לאומי הוא נוראי ומשפיל. די לקרוא מספר מועט של התבטאויות של רבניו על רבנינו ועל ציבורינו. במקום שנדגים דרך אחרת לויכוח ענייני אנו נופלים לבור של שיח מתלהם. אל לנו להתפלא אם יעלבו בנו שהרי לא למדנו שמה ששנוא עלינו לא נעשה לחברינו.
מכאן אני מבקש להגיב בשני מעגלים: המסגרת והתוכן.
ברמת המסגרת:
1. האם ראוי לפרסם כתבה על זוג, תוך ציון שם המשפחות, בימי שבע הברכות, מבלי לקבל את תגובתו?
2. האם ראוי לפרסם כתבה עלי, מבלי לעדכן אותי על כך?
3. האם ראוי לפרסם תמונה של המברכים מבלי לקבל את תגובתם?
4. האם ראוי לכתוב, ככותרת, על 'אישה המברכת שבע ברכות בחופה', בזמן שבסרטון עצמו רואים שהגבר אוחז בגביע ובמקרופון. אכן רעייתו עומדת לידו ומברכת. אך מכאן ועד הכותרת.
5. אמנם, לא במסגרת 'סרוגים', אבל אני מבקש להביא בפניכם את האופן שבו חלק מהעיתונאים הפועלים בשם שמים נוהגים: האחד מתקשר ואומר: 'שלום, אנחנו בשידור חי'; האחר מתקשר לאחי ורעי הרב סתיו ואומר שמבקש לשאול שאלה בהלכה, בלי להזדהות כעיתונאי ועוד ועוד. הכל לשם שמיים ומתוך אהבת תורה.
ברמת התוכן:
1. שאלת שותפותן של נשים בטקסים דתיים עולה מפעם לפעם. אני מציע לדון בה בעיניים נקיות ולא מתלהמות. האם יש כאן איסור הלכתי או לא. אם הייתה עולה רק אישה לברך, לא הייתי מאפשר זאת. מכיוון שעלו כזוג, היות ואין בכך איסור הלכתי, לא מצאתי לנכון לעצור את החופה.
2. אני לא מציע לקטלג כל זוג המבקש לשתף נשים בחופה כפחות או יותר ירא שמיים. זוגות רבים, יראי השם, מחפשים דרך להביא לידי ביטוי את כל קרוביהם במעמד החופה. הייתי בחופות בהן בקשו מראש המדרשה, אישה רבנית, לשאת דברי תורה. הייתי בחופות בהן הוסיפו מעין ברכה שמינית. ועוד.
לא הרגשתי שהיה שם רצון 'לפרוץ' , 'להרוס'. בחלק גדול מהמקרים מדובר בחיפוש עמוק של משמעות רוחנית. לא חייבים להסכים. חופה היא מעמד פרטי וזכותו של זוג לעצבו כבבת עינו כל עוד הוא לא סותר את ההלכה.
3. לפני שנים לא רבות, לא היה מקובל שאישה תיתן שיעור בפני גברים. היום אולמות מלאים בנשים המלמדות תורה. האם יש פוצה פה ומצפצף? אני מעריך שחלק מרבותינו ובוודאי רבני הדורות הקודמים היו מוחים כנגד זה. אבל התרחשה כאן מהפכת לימוד התורה בקרב נשים. היא משפיעה על חיינו הרוחניים. מי שהביט בפני המברכים ראה קדושה ושמחה ולא התרסה. צריך להזהר מהמדרון החלקלק של השימוש במדרון החלקלק, וגם הזהירות - צריכה זהירות.
4. כבוגר ישיבת מרכז הרב, מעולם לא עליתי להר הבית. בשונה מהמקרה המדובר, שלגביו אין ספק הלכתי אלא רק שאלה תרבותית, שאלה של חשש מהתדרדרות, הרי שהעליה להר הבית לדעת האוסרים, חמורה ואסורה. ואף על פי כן מעולם לא עלה על דעתי לפקפק במניעיהם (לדוגמא: ניצול כמיהה דתית לצורך מימושן של רעיונות לאומיים מוצדקים). אני מאמין בלב שלם בכנות כוונת העולים ומעולם לא העליתי על דעתי להחרימם או להעליב אותם אף שב"הלכומטר" שלי המעשה בעייתי מהבחינה ההלכתית הטהורה.
5. יש לנו הזדמנות לנצל את המדיה המתחדשת כבית מדרש דינאמי וחי. להתווכח, להעלות טיעונים לגופו של עניין, 'להגדיל תורה ולהאדירה'. תחת זאת אנחנו נסחפים אחר הזרם ומשתמשים במדיה ככלי מציצני נמוך ורדוד. הרעיון העלוב שבו בעזרת מצלמה בסלולר אפשר לחדור לאירוע פרטי ולכתוב מאמר הוא פיגוע רוחני.
ולגופו של עניין:
גם לתורת המידות ולדרכי שלום יש משקל בחיים ההלכתיים שלנו. לא ידעתי מראש שאמורים לעלות בעל ואישה לברך. האם, בהנחה שאין איסור הלכתי, הייתי אמור לבייש? לעצור? להעיר לעין כל? האם תורת המידות היא לא חלק מהשיקולים שהפוסק לוקח על עצמו, לפעמים באומץ?!
ועוד שתי הערות:
1. יש יותר ויותר זוגות שלא רוצים להתחתן דרך הממסד הרבני. אני נתקל, כולל היום ממש, בהורים שלבם נקרע מכך שבניהם לא רוצים להתחתן במסגרת רבנית. הם רוצים חופה הלכתית. אני מציע לעצור רגע ולשאול איך מתמודדים עם הרוחות הללו. לא הכל רפורמה. לא כל חידוש פסול.
2. בנימה אישית, אני מרשה לעצמי להעריך שאלמלא אני הייתי עורך החופה, היא לא הייתה זוכה לפרסום באתר חרדי. איך אני יודע? כי יש רבות כאלה. אני מודע לרוח הרעה הזורמת בין הציבור החרדי לביני בשל החלטות שקיבלתי כשר חינוך. אני עומד מאחריהן גם היום אף שאני מניח שכשלנו בדרך בה חלק מהן נעשו.
אומר רק שעל הקורא הממוצע לדעת שיש פער עצום בין השיח התקשורתי לבין שיחות עומק אישיות שבהן הגענו להסכמות רבות וחבריות. חבל לי על השיח הלוא ראוי ואילו רק יכולתי לקיים את הדיון בעומק וברצינות, גם אם לא נגיע להסכמות, לא היה מאושר ממני.
הצגת כל התגובות