רגב, שאינה חרדית ואף לא דתית, למודת קרבות במה פוליטיים. עימותי התרבות שלה הפכו קבועים אחת לחודש-יים. הפעם, לקחה על עצמה סיכון לא קטן במהלך הזה, שכן לא מדובר בדיון פוליטי בין ימין לשמאל, אלא פתיחת חזית ציבורית ישירה עם עולם התרבות, הפלורליסטי כביכול, ללא תווית שמאלנית פוליטית, אלא בעיקר ערכית ומוסרית.
העובדה ששרה במדינת ישראל חוטפת בוז וחיצי ביקורת תקשורתיים על הבעת עמדה הגיונית אלמנטרית, נגד מופעים לא הולמים שלראשונה הוצגו בפרהסיה המונית - מעידה על הידרדרות השיח הציבורי לרמה נמוכה וללא עניינית בעליל.
חברה מתוקנת ובריאה אמורה להתייחס לעמדת השרה רגב כאל ביקורת תרבותית הוגנת ושקולה, במקום זאת זכתה רגב לכינויי גנאי והשמצות לא פשוטות, משל הציעה לצנזר את העולם הנאור בצבעי שחור כהה גלותיים.
קריאות הבוז נגד שרת התרבות בפסטיבל ישראל, הוכיחו חוסר יכולת של השמאל בעיקר, להתנתק לרגע מהרפלקס המובנה שפיתחו נגד מירי רגב, ולהתייחס באופן ראוי למסר החשוב שבדבריה. וזה מה שעצוב בסיפור הזה. כל מי שרואה עצמו שוחר תרבות היה צריך להזדהות עם הביקורת הנכונה שלה.
התבהמות תכני התרבות איבדו בסיפור הזה כל קצה. הפיכת גוף האדם למיצג תיאטרלי, ערטילאי תרתי משמע, היא שיבוש מושגי התרבות והאמנות, תוך הקצנה לביזוי הכבוד האנושי המינימלי שעוד נותר כאן.
הצגת כל התגובות