בחזרה לאסון הגדול ביותר בתולדות צה"ל

זירת האסון (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

יום שלישי חורפי במיוחד, תושבי המושב 'שאר יישוב' שבצפון הארץ יושבים וסועדים בשלווה את ארוחת הערב, עד שקול פיצוץ עז הרעיד את אדמת המושב. מסוק עם עשרות חיילים התרסק על אחד ממבני הצימרים של המושב. תושבת המושב, סילביה כהן, שראתה את התרסקות המסוק אל מול עיניה, סיפרה במהדורת 'מבט' ששודרה בזמן האסון "ראינו מסוק חג ממש מעל הדשא, ונוחת לתוך מבנה הצימרים שלנו... ראיתי חייל מוטל, ניסינו להחיות אותו. היה לו דופק חוטי, וזהו".

היום לפני 24 שנים בדיוק, שני מסוקי יסעור עשו את דרכם אל עבר מוצבים בתוככי לבנון, אלא שתקלה גרמה לאסון הגדול ביותר שידע צה"ל מהקמתו- 73 הרוגים. חזרנו אל חלק מהאנשים שהיו שם ולא ישכחו את אותו יום נורא.

באותה תקופה, צה"ל החזיק ב-'רצועת הביטחון' שבדרום לבנון. החיילים, שהיו צריכים לבוא וללכת מהבסיסים בלבנון באו בשיירות רכבים, אלא שהשיירות ספגו פגיעות קשות מחיזבאללה. "היינו בראשיתה של טכניקה, או בראשיתו של תהליך, בניסיון להתגבר על זירות המטענים שחיזבאללה הטמין בנתיבים שבהם כוחות צה"ל נסעו בתוך לבנון אל תוך המוצבים, ומהם החוצה, וזירות המטענים האלו גרמו לנפגעים לא מעטים". כך מספר בריאיון מיוחד ל-'כיכר השבת' עודד בן-עמי, מי שהיה אז דובר צה"ל. "אנחנו חשבנו על שיטה של כניסה ויציאה מהמוצבים בצורה מוסקת, וכיוון שליד כל מוצב היה מנחת מסוקים, אנחנו נכניס בשעה חשיכה מוחלטת מסוק עם החיילים ועם אספקה, המסוק ינחת במנחת הסמוך למוצב". על פי התרגולות, התהליך היה חייב להיות קצר. "תוך פחות מדקה, או דקה ועשר שניות המסוק ממריא ובנתיב יציאה שונה מנתיב הכניסה הוא יחזור בחזרה אל תוך מדינת ישראל".

הימים שלפני האסון

אחת מאלמנות האסון, חברת הכנסת לשעבר, שולי מועלם, שבעלה, סא"ל משה מועלם נהרג באסון, מספרת ל-'כיכר השבת' על הימים שלפני האסון. "אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 14... הקדמנו את האזכרה של אמא שלי ליום ראשון כדי שמועלם יוכל להיות בה. וכשהיינו באמצע הנסיעה, מועלם קיבל טלפון מהצבא שביקשו ממנו לחזור עכשיו לצבא, כי היה איזה דיון שהוא היה חייב להיות בו עם אלוף פיקוד הצפון, אז עמירם לוין". למעשה, אלו היו הדקות האחרונות שלהם יחד.

שולי ושתי בנותיה עשו את דרכן אל האוטובוס, ומשה, יצא לכיוון הבסיס. "בקצה העין ראינו את האוטובוס לחיפה מגיע, וממש רצנו אני והבנות... פשוט יצאנו מהאוטו במהירות ואמרנו שלום חטוף כזה, וזאת הייתה בעצם הפעם האחרונה שראינו אותו". יומיים אחרי, האסון הנורא קרה, ומועלם נהרג. "למחרת הייתה אמורה להיות הטיסה, אבל היא בוטלה... אז ביום שלישי בשתיים דיברנו שיחה ארוכה, כשהייתי בעבודה ודיברנו ממש משפטים ספורים בחמש בערב". אותה שיחה בחמש, הייתה השיחה האחרונה ביניהם.

דיווחים ראשוניים על האסון

עודד בן עמי מספר על הדיווחים הראשוניים שקיבל. "ישבתי בלשכת דובר צה"ל בתל אביב, ובערך בשתי דקות לשבע בערב, הרל"ש שלי אמר לי שיש דיווח מהחמ"ל של דובר צה"ל שמסוק אזרחי התרסק באיזור מחניים". עודד התייחס לדיוווח בביטול. "זה מידע שאין לי מה לעשות איתו. אחרי בערך דקה או שתיים הוא נכנס שוב, ואמר זה לא מסוק, אלא זה שני מטוסי ריסוס אזרחיים, התנגשו התרסקו". אחרי דקות ספורות נפל לעודד האסימון. "אחרי עוד שתי דקות, בערך בשבע ושתי דקות, הרל"ש נכנס ואמר לי זה כנראה שני מסוקי יסעור. ואז נפל לי האסימון".

יום טוב סמיה, היה בזמן האסון מפקד האוגדה. "בדיוק סיימנו ישיבת מפקדים אצל עמירם לוין, בפיקוד בצפת, ותמיד אחרי ישיבת מפקדים היינו אני ועמירם יורדים לחדר כושר במלון מצפה הימים. באותה הפעם, הלכתי לבד, והתאמנתי". תוך כדי האימון, נהגו של יום טוב הבין שיש בעיה. "הנהג שלי ישב באוטו והוא פתאום רץ אליי ואמר לי יום טוב, יש מסוק בדרך לחרמון שכנראה התרסק מסוק אזרחי בדרך לחרמון". כבר אז הבין יום טוב כי לא מדובר במסוק קטן. "עליתי לגג של המלון גג וראיתי שני כדורי אש הבנתי שזה לא מסוק קטן, אבל לא הבנתי כלום היה המון רעש ברשת וטסנו לכיוון, לקח לנו 20 דקות להגיע לשם. בדרך כבר הבנו שזה שני מסוקים שלנו, של חיל אוויר".

מגיעים אל זירת האסון

"כשהגעתי כבר היה ברור לאן המסוקים היו אמורים לטוס. המשימה הראשונה הייתה זיהוי ניצולים. ואז זה לא פשוט כי היה שם המון רעש, אז הייתה מין טכניקה שהמפקד שרק במשרוקית, כולם שותקים, ושומרים על שקט לבדוק אם שומעים קולות". כך ניסו למצוא ניצולים אך ללא הואיל. "זה היה מדהים איך הדמיון גרם לזה שאנשים שמעו קולות, ונכנסו לחלץ מתוך האש... הלהבים של המסוקים היו מטיטיניום והם בערו וזה היה כמו רתכת בעיניים... אחרי זה לא הצלחתי לישון שלשה לילות כי אתה רואה אור בעיניים".

במקביל לפעולות החילוץ, הבין עודד בן עמי, כי הוא צריך לפעול מהר תקשורתית שלא יהיו תקלות. "בשלב הראשון שקיבלתי את ההודעה, הפנתי את כל שלוחת דובר צה"ל באיזור צפון אל כל אחד ואחד מן הכתבים הרבים מאוד שהיו בשער ישוב. היו שם כתבי הצפון, וכתבים צבאיים והמון כתבים זרים". הוא מספר כי ביקשו שיחכו מעט עם הדיווחים, כדי שיוכלו להבין מה בכלל קורה. "ביקשנו מכל אחד ואחד מהם להמתין ולא לפרסם את מה שקרה, הכתבים להפתעתנו הרבה הסכימו להמתין... הם עומדים ורואים מה קורה, והם מבינים את המצוקה של צה"ל וממתינים".

עודד הבין את גודל האסון רק כשהגיע לשטח. "אני באותו שלב המראתי יחד עם הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק, משדה דב. טסנו בערך 50-55 דקות לשער יישוב, נחתנו שם, וכשהגענו השעה הייתה בערך שמונה וחצי בערב. בא אלינו עמירם לוין, שהיה אלוף פיקוד הצפון, ואמר לנו אין ניצולים. יש 73 לוחמים ואנשי צוות אוויר שנהרגו בהתרסקות הזאת".

זיהוי החללים

חוץ מתפקידו כמפקד האוגדה, ליום טוב סמיה הייתה משימה קשה מנשוא- זיהוי וחילוץ החללים. "במסוק הדרומי כל החיילים היו בתוכו, במסוק הצפוני, נקרעה התחתית של המסוק, כל הבטן האחרית נקרעה ונפתחה ובעצם חלק מהחיילים, כ-14 נפלטו מהמסוק לפני שהוא פגע בקרקע, בעצם אלו היו הגופות היחידות שמצאנו לא שרופות, והם פשוט נהרגו מהנפילה. מצאנו את הגופות שלהם לא ליד הבית שעליו נפל המסוק אלא רחוק משם... ואלו היו הגופות הראשונות שהתחלנו לזהות".

בשביל לדעת מי היה באיזה מסוק, היה עליהם לדעת קודם לאן כל מסוק יועד. "לא ידענו איזה מסוק של הבופור ואיזה של דלעת... בתחילת המשימה היה שיבוץ קרבי של כל השמות למשימה. מי לדלעת ומי לבופור". אחרי זמן מה מצאו קצה חוט. "במסוק הצפוני אני רואה קסדה. שכתוב עליה השם 'ישיש עדן'. קסדת טייס שלא נשרפה היא עפה החוצה. ישר שאלתי בחפ"ק במחניים לאן ישיש עדן טס, אמרו לי לדלעת, ואז אמרתי המסוק הצפוני הוא של דלעת. ככה הייתה לנו יכולת להתחיל זיהוי".

המשפחות מתחילות לשמוע

עודד בן עמי הבין כי הוא לא יכול להחזיק יותר את הכתבים והוא חייב לפרסם הודעה. "נאלצתי לפרסם הודעת דובר צה"ל שהיא שונה לחלוטין ממה שנהגנו לפרסם עד אותו יום. בהודעה נאמר ש"נהרגו 73 לוחמי צה"ל הודעות יימסרו, למשפחות במהלך הלילה". הרמטכ"ל לא אהב את ההודעה, אבל כבר לא הייתה ברירה. "הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ז"ל אמר לי 'אתה מבין מה אנחנו עושים עכשיו? אנחנו גורמים לכל כך הרבה אמהות להיכנס לחרדה נוראית עד שהן ישמעו או לא ישמעו את הדפיקה בדלת'. אבל לא היה מנוס. אי אפשר היה להמשיך".

"אנחנו ביקשנו מכל החיילים ששירתו במוצבי צהל בדרום לבנון להתקשר להודיע שהכל בסדר. זאת אומרת, מי שהודיע שהכל בסדר, למשפחתו היה ברור שמה שהם עומדים לשמוע לא קשור אליהם. זה היה לילה מאוד מאוד קשה ומכאיב ומתסכל ובבוקר נאלצנו לשלח 73 גופות לוחמים אל התהליך של ההלווית שלהם כאשר במשך הלילה מודיעים ביקרו ב73 בתים".

בתוך הבלגן, אחת מהמשפחות קיבלו את ההודעה בדרכים לא נעימות. "כיוון שהתקשורת תיעדה את מה שהיא ראתה בשעה, שעה וחצי הראשונות, בין השאר צולם שם קיטבג של חייל בשם משה סבן, מרמת השרון נדמה לי, וכאשר ניתן האור הירוק לתקשורת לשדר, הייתה תקלה וגם הקיטבג הזה שודר. בעצם הוריו שצפו בטלוויזיה הבינו כך שבנם הוא בין החללים. זאת הייתה תקלה שממנה הופקו לקחים איך מתעדים אירועים מהסוג הזה כדי שזה לא יחזור על עצמו".

שולי מועלם, מספרת איך שמעה על האסון הנורא. "קיבלתי טלפון מאחי ברבע לשמונה בערב שאמר לי את כל מה שהצפון ידע אז... באותה שניה ניטעה בתוך הבטן שלי הידיעה שהבעל שלי נהרג, ואני כמו כל המשפחות של אסון המסוקים ידענו על הטיסה הזאת, כי רוב החיילים חזרו ביום שני הביתה. אמרתי לאחי בוא נסגור את הטלפון, ואני אטלפן לצבא. בכל זאת ידעתי לאן כיוונתי לחטיבה 769, החטיבה המזרחית והבנתי שברגע שהם יבינו שאני מתחילה לחפש מישהו משהו אז יחזרו אליי". דקות אחר כך קיבלה את הידיעה המצערת. "חזר אליי עמירם לוין... ואז הוא אמר לי שמסוקים התנגשו והתרסקו ושכולם נהרגו ושהצבא בדרך אליי הביתה".