הבנתי שאין מה לעשות רפואית// שימי ורקר

(צילום: פרטי)

יושב בבית על רחוב ז'בוטינסקי. לפתע שומע פיצוצים...
חושב לעצמי, מה לא נגמרה להם האספקה של פורים?! יוצא למרפסת ולא רואה כלום. נכנס בחזרה הביתה ושומע עוד פיצוצים. אני מבין שמשהו לא תקין.
לוקח את המכשיר קשר ליד והוא לא מפסיק לצפצף, גם הקשר, וגם האפליקציות..
יוצא שוב למרפסת, רואה את חבר שלי אחד הכוננים רץ לאורך הרחוב. שמתי נעליים ועפתי למטה. מגיע לזירה החבר כבר רכון מעל שוטר, מנשים ועוד אחד עושה עיסויים ועוד כמה שפתחו ציוד.
מסביבנו מלא שוטרים עם אקדחים ורובים שלופים וצועקים. אנדרלמוסיה של ממש. בזווית העין אני רואה עוד שני חברים שלי מאיחוד הצלה מדברים עם השוטר שירה במחבל וכולו לחוץ.

בצד אני רואה עוד מישהו שרוע על הרצפה. באתי לגשת אליו, ולפתע אחד השוטרים צורח עלי אל תתקרב. זה היורה.
חזרתי חזרה לשוטר בהחייאה, קורע לו את שאר הבגדים שלא הספיקו להוריד מנסה לנטר את חומרת המצב.

אני מבין שממש קשה, מציע לבחור שרכון ועושה עיסויים להחליף אותו והוא אומר לי שלא צריך. עקיבא מנהל את האירוע וזורק הוראות לחלל האוויר. מישהו מביא אלונקה מרימים ומטיסים לאמבולנס. עקיבא מצטרף לפינוי ואני חוזר הביתה.
שוטף ידיים מגואלות בדם ומתיישב על הספה, פותח את הטלפון ואני קולט שהיו 3 זירות ירי. מתחיל להתארגן שוב לרדת מהבית, מבין שמאוחר מידי ואין יותר מה לעשות מבחינה רפואית.
מתחיל לי רעד בידיים מנסה להשתלט על זה ללא הצלחה. אני מבין שזה האדרנלין והלחץ שהייתי בו שעדיין מבעבע בתוכי.

התמונה של השוטר עולה לי שוב ושוב בזכרון ואני מנסה להדחיק ולא מצליח. אני מעשן סיגריה אחרי סיגרה בשרשרת לא ממש עוזר שותה משהו, וכלום.
אני מבין שאני חייב לדבר עם מישהו, אבל יש כל כך הרבה נפגעי חרדה שיחידת חוסן צריכים לטפל. בשלב מסוים אני מתקשר לחבר שאני רוצה לדבר איתו והוא בא בכל כך הרבה סבלנות ואמפתיה ושואל ומסביר ומחבק. אז תודה לך מוטי.. אתה נשמה ענקית.
אח"כ הבנתי את גודל האסון. 5 הרוגים!!! מתחת לבית שלי!!! במסלול שאני נוסע כל יום לעבודה. על הרחוב ורחוב מקביל.. מי בכלל דמיין כזה דבר??!! איך הגענו למצב כזה?? מישהו שם למעלה מכוון את הכול. אין מה להתווכח.. נקווה לבשורות טובות ושנפגש רק בשמחות.

הכותב הוא חובש 'באיחוד הצלה' שהשתתף במאמצי ההחייאה בפיגוע בבני ברק השבוע.