לא נעים לי להפריע לכם ולהטריד את מנוחתכם, אבל אין לי ברירה. קוראים לי גלעד בן נועם ואביבה שליט. נשמע לכם מוכר? כן, אני גלעד שליט. השבוי המפורסם שהולך ונשכח מליבכם. בבקשה, תעשו לי טובה ואל תהפכו את הדף. עם כל הכבוד ל"שור מועד".
אני מבין שלא בחרתי בעיתוי כל כך נוח מבחינתכם, ממש בערב חג הפורים כשאתם נמצאים בעיצומם של ההכנות והחגיגות. אבל רגע לפני שקולות הנפץ בקריאת המגילה יחרישו את אוזניכם, חשוב לי שתשמעו היטב את הקול שלי. הקול הצרוד שלי, שכבר ניחר מבכי וגעגועים. רגע לפני שתאבדו את השפיות לכמה שעות, ותירדמו במיטתכם הנוחה כשאתם שיכורים כלוט, תחשבו עלי רק לכמה רגעים. אני, בשר מבשרכם, שהולך ומאבד את שפיותי בהדרגה כבר כמעט חמש שנים. רק שבשונה מכם, לי אין מיטה נוחה לשכב עליה.
כבר למעלה מאלף ושבע מאות ימים שאני כאן, רק קילומטרים ספורים מהגדר. ממש קרוב, אבל כל כך רחוק. למעלה מאלף ושבע מאות ימים שאני זרוק במרתפי החמאס, בתוך בור תחוב ומעופש, מגודל שער ומגודל זקן, רעב, צמא ותשוש. אני צועק, אבל אתם לא שומעים. אני מתחנן, אבל אתם ממשיכים בשגרת חייכם. לא מעניין אתכם כלום מלבד עצמכם. אמנם הגוף שלי שלם, פחות או יותר, אבל הנפש שלי פצועה וחבולה. הלב שלי שותת נהרות של דם, ואתם עסוקים בכל פצע קטן שבקצה האצבע שלכם. אין לכם רחמים.
כבר למעלה מאלף ושבע מאות ימים שאני לא מפסיק לחלום, בעיקר בהקיץ. אני שומע הדי התפוצצויות וירי, ואני בטוח שהנה סוף כל סוף באים לחלץ אותי. אני רואה כוחות צבא מעלים אותי על מכונית, ואני שומע דיבורים בעברית. רק עברית. ואז, מסירים את כיסוי העיניים שלי ואני רואה אור יום. אנשים מחייכים אלי בחום ודמעותיהם יורדות כגשם שוטף בעיצומו של חורף סוער. זהו, הסיוט נעלם. אני מקבל חיבוק חם מאבא ונשיקה מאימא, וחוזר אל הבית האהוב במצפה הילה.
אבל אז, אני מתעורר לקולות מוזרים בערבית. רק בערבית. ומולי איש חמאס ארור, חושף טור שיניים צהובות ומחייך אלי בשטניות. הוא מגיש לי עוד מנת אוכל דלוחה, ונועל אחריו את הדלת עד לפעם הבאה. הסיוט לא נגמר. כן, אני עדיין כאן. ומה איתכם?
למה נטשתם אותי?
שמעתי שהשבוע הפסיקו רבבות ישראלים את מלאכתם למשך חמש דקות, כאות הזדהות עם המאבק לשחרורי. דקה לכל שנה ארוכה וחשוכה שאני נמצא בבדידות וחי במציאות שעוברת את גבול הבלתי נסבל. היוזמה החביבה הזו מצטרפת לשורה ארוכה של פעולות נמרצות שאנשים טובים עושים למעני כבר הרבה זמן. באמת תודה רבה. אני ממש מעריך ומוקיר את המאמצים הכבירים, אבל קשה לי להאמין שמכאן תצמח הישועה שלי.
אני יודע שאתם יהודים חרדים יראי שמים, ואתם בטח לא מבינים מה אני בכלל רוצה מכם. אולי לא תאמינו, אבל אני בכלל לא מבקש שתעשו רעש וצלצולים. לא רוצה חסימות צמתים ולא רוצה אוהלי מחאה. אני גם לא מבקש שתפגינו בעד מבצע צבאי מורכב ומסוכן, או שתדרשו את שחרורם של מחבלים עם דם על הידיים.
כבר שנלקחתי בשבי, הבנתי מהר מאוד שבמצב הנוכחי שלי, אין לי על מי להישען אלא על אבי שבשמים. הייתי בטוח שדווקא אתם, אחיי שומרי התורה והמצוות, תבינו זאת היטב ותבקעו רקיעים למעני. תכנסו עצרות תפילה, תזילו דמעות ותרעישו עולמות. אבל נחלתי אכזבה. תגידו את האמת: מתי בפעם האחרונה חשבתם עלי? אתם ממשיכים לחייך ולשמוח, לחתן ילדים ולחתל תינוקות, ואילו לי נמחק החיוך מהפנים כבר לפני הרבה זמן. שלא לדבר על ההורים שלי שחייהם נהרסו.
ואני יושב כאן, בעיר מצור, ושואל אתכם מתוך הדממה: למה אתם אדישים? להיכן נעלמה חובת הכרת הטוב? מסרתי נפש למען כלל ישראל, וגם למענכם. יצאתי לקרב ונפלתי בשבי בידי אויבים מרים, פראי אדם וצמאי דם. ואתם שותקים.
למען ה´, מה אתם עשיתם למעני?
אתם מרעידים את אמות הסיפים על חילולי קברים, ונאבקים בעוצמה אפילו על קברי גויים. ומה איתי? גם אני קבור במרתפי החמאס, אבל אני עדיין חי! במה אני פחות טוב מאותם מתים?
אתם יוצאים לקרבות על עניינים הלכתיים, הופכים עולמות ומאיימים לכנס עשרות אלפי אנשים לעצרת זעקה בגלל אינטרסים זרים. ומה יהיה עלי? העלתם בדעתכם לכנס עצרת תפילה וזעקה למעני? לפעמים נראה לי שאתם לא קולטים שאני זקוק לרחמי שמים, ואני לא מצליח להבין: אתם לא מתביישים?
ככל שאני מקבל דיווחים על הנעשה בתוככי הקהילות שלכם, הלב שלי מסרב להאמין. אתם מקדשים מלחמה כנגד זמרים סוררים, ועוזבים חתונות בגלל הכשר בשר, כשאני נמק בבור אפלולי, מאזין לשירי עגבים ובכלל לא זוכר מתי אכלתי חתיכת בשר. כואב לי. אין לי טענות כלפי אנשים שלא יודעים מהי כוחה של תפילה. אבל אתם? למה נטשתם אותי?
אתם יודעים מה? גם כשאני שומע על המאבק הצודק שלכם בעניין מצוקת הדיור ואת זעקות המחאה הבלתי פוסקות, אני מחייך לעצמי בעגמומיות: הבור הקטן והתחוב הזה, בודאי אינו טוב יותר ממחסני המגורים בפאתי בני ברק.
אל תעמדו מנגד
אין לי ספק שהרבה אנשים חושבים עלי, מתפללים לשלומי וחרדים לגורלי. אבל כנראה שזה לא מספיק. גם אסתר המלכה אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים", על מנת לבטל את גזרתו של המן הרשע שאמר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". כנראה שזעקה ותפילה מתוך אחדות של עם ישראל, עשויה להועיל הרבה יותר.
אני יודע שהטבע האנושי של האדם עלי אדמות, הוא לדאוג בראש ובראשונה לעצמו, להנאתו ולרווחתו האישית. קשה לאנשים להתנתק מאהבתם העיוורת לעצמם, ולהרגיש את כאבו ואת צערו של הזולת. לא רבים יסכימו להודות בכך, אבל כאב השיניים שלנו מעניין אותנו הרבה יותר מאלפי ההרוגים ביפן. האדם נולד עם אנוכיות בסיסית לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרכזו של העולם, ואילו כל הסובבים אותו לא נבראו אלא כדי לשמשו ולספק את צרכיו.
ובכל זאת, תנסו בבקשה לעשות מאמץ קטן ותתחברו אלי. תחשבו איך אני מרגיש. תדמיינו את סכנת החיים המוחשית שאני נמצא בה. אני בטוח שאחרי כמה דקות של מחשבה, לא תוכלו יותר להישאר אדישים. אני אחיכם, עצם מעצמיכם, שבסך הכל רוצה לחזור הביתה לחיק משפחתו, עמו ומולדתו. אנא מכם, אל תעמדו מנגד.
אתם בודאי מכירים את מה שפוסק הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פרק ח הלכה י), ש"אין מצוה גדולה כפדיון שבויים". אכן, יש שבויים שצריך לפדותם במבצע נועז, ויש שבויים שניתן לפדותם בכסף. אבל אותי תוכלו לפדות באופן קל הרבה יותר. כל מה שאני מבקש מכם זה רק כמה דקות של תפילה מעומק הלב. תפילה בדמעות. ככל שתרבו במצוות ובמעשים טובים, כך אזכה מהר יותר לחזור אליכם. מי יודע? אולי לקראת חג החירות המשמש ובא, אזכה לרקוד ולפזז עם המוני בית ישראל, לכבוד היציאה הפרטית שלי מעבדות לחירות.
דווקא בימי הפורים הבאים עלינו לטובה (או שמא: הבאים עליכם לטובה), שבהם נאמר "כל הפושט יד נותנים לו", בגשמיות וברוחניות, אני פונה אליכם בלב קרוע ומורתח: אל תשכחו אותי. אני אחיכם הנמק כאן ומשווע עזרה. חוסו עלי. העתירו בעדי.
גלעד בן אביבה. הצילו.
(המאמר פורסם לראשונה בשבועון "יום ליום")
הצגת כל התגובות