הגמרא במסכת בבא מציעא מט. מביאה את מחלוקת רב ורבי יוחנן האם מותר לחזור מן האמירה המביעה הסכמה לקנות או למכור.
רב סובר כי חזרה מן האמירה אין בה כל בעיה של "מחוסר אמנה" וממילא היא מותרת, ורבי יוחנן סובר כי חזרה מן האמירה נחשבת כ"מחוסר אמנה" ולכן אסור לו לאדם לחזור בו, אלא יש לקיים את המקח או העניין המשותף כפי שסוכם.
יש להדגיש כי הנידון שלנו עוסק במקרה שהקונה לא נתן מעות עבור המקח, וכן לא נעשתה לחיצת יד או עריכת הסכם כפי שנהוג בין הסוחרים בעת ביצוע עסקה, אלא נאמרה רק אמירה של הסכמה המביעה נכונות לקיים את המקח או סיכום על עניין משותף.
מקור האיסור לחזרה ממוצא פיו
מקור האיסור לשיטת רבי יוחנן נלמד מן הפסוק הין צדק ואיפת צדק, ודורשת הגמרא שההן והלאו שלך צריכים להיות בצדק דהיינו שלא תשנה ממה שאמרת.
עוד אומרת הגמרא כי רב שחולק וסובר שמותר לחזור בו מאמירתו, דורש מהפסוק הין צדק וכו' שיש לאדם איסור לדבר אחד בפה ואחד בלב.
בהמשך הסוגיא אומרת הגמרא כי גם לשיטת רבי יוחנן האוסר על מבטיח לחזור בו מאמירתו, עדיין יש להבחין בין הבטחה גדולה להבטחה מועטת.
בהבטחה מועטת הרי המובטח מסתמך מאוד על האמירה וזאת משום שהוא סובר כי אין למבטיח כל בעיה לקיים את מאמרו וממילא סמכה דעתו שהמבטיח יעמוד בדיבורו ולכן אין האומר והמבטיח יכולים לחזור בהם
אבל בהבטחה גדולה, מקבל ההבטחה לא כל כך סמך את דעתו על אמירת המבטיח ולכן למבטיח מותר לחזור בו מאמירתו.
בשו"ת בצל החוכמה כתב כי על פי דברי הגמרא שבעניין גדול מותר לאומר חזור בו, אזי אם המבטיח דבר גדול הוא עשיר ויש בידו לקיים את עניין ההבטחה בקלות, יש לומר כי אסור לו לעשיר לחזור בו מאמירת פיו מפני שכנראה המובטח סומך בדעתו על דברי העשיר.
האיסורים שבחזרה מדיבורו
הרי"ף הרא"ש ועוד ראשונים כתבו כי למסקנת הסוגיא יש לומר שמקור האיסור לחזור בו ממוצא פיו נלמד מן הפסוק "שארית ישראל לא יעשו עוולה" ומדרשת הפסוק "הין צדק ואיפת צדק" לומדים כי אסור לו לאדם לדבר אחד בפה ואחד בלב.
בנימוקי יוסף ועוד ראשונים מובא כי מי שאינו עומד בדיבור אינו נקרא עושה מעשה עמך ובשיטה מקובצת כתב כי הוא אף נקרא רשע אך בספר המאיר הביא בשם הראב"ד שאם בזמן האמירה כוונת המתחייב הייתה למלא את מוצא פיו ורק לאחר מכן התחרט הרי הוא אינו נקרא רשע.
המארנ"ח כתב לדייק מסוגיית הגמרא שמי שאינו עומד בדיבורו אין רוח חכמים נוחה הימנו ובמהר"ם מינץ מובא כי אפשר להכריז ברבים שאותו אדם שינה מדיבורו.
והביא שכך נהג הרב מאיר הלוי מפולדא שהחזן היה עומד על בימת ביהכנ"ס והכריז בשם הרב על פלוני שלא עמד בדיבורו.
בשו"ע בחו"מ סי' רד' סעי' ז' פסק כי הקונה והמוכר שנשאו ונתנו יש לכל אחד מהם לעמוד בדבורו וכל המשנה ממה שאמר הרי אין רוח חכמים נוחה הימנו.
חזרה מדיבורו לאור שינוי נסיבות
נחלקו הראשונים האם שינויי נסיבות שהתרחשו לאחר ההבטחה או הסיכום יכולים להוות סיבה להתיר חזרה ממוצא פיו. וכגון שהקונה והמוכר סיכמו בעל פה על מחיר מסוים, אלא שבינתיים עלו מחירי חומרי הגלם וכעת יש למוכר עלויות נוספות שלא היו בתחילה.
תוס' הרמב"ן ועוד ראשונים סוברים כי שינוי השער וכדומה הם אינם סיבה להתיר חזרה ממוצא פיו, אבל בעל המאור חולק וסובר כי שינוי נסיבות וכגון עליית השער יש בהם בכדי להתיר חזרה מאמירתו הראשונה.
הרמ"א בחו"מ סי' רד סעי' יא' מביא את ב' שיטות הראשונים וכותב ששיטת התוס' והרמב"ן נראית עיקר, ולכן אין לשנות מדיברו גם במקרה של שינוי השער ואם שינה הרי אין רוח חכמים נוחה הימנו.
הסמ"ע כתב כי גם הרמב"ם וגם השו"ע לא פסקו כשיטת התוס' והרמב"ן ועל כן נראה כי במקרה של שינוי השער אין בחזרתו מדבריו הראשונים משום מחוסר אמנה ומותר לעשות כן.
כשיטת הסמ"ע מצינו גם בשו"ת חתם סופר סי' קב' שדן במקרה בו ראובן היה זקוק לכסף בכדי לקנות דבר מה. לשם גיוס הכסף הנדרש הוסכם בעל פה כי ראובן ימכור לשמעון חפץ מסוים.
בינתיים ראובן זכה בירושה וממילא הוא כבר איננו זקוק למכירת החפץ לשמעון ולכן ראובן רוצה לחזור בו מהסכמתו למכור את החפץ לשמעון.
החתם סופר פסק כי מאחר שנוצרו שינויי נסיבות אצל ראובן, ואין הוא זקוק כעת למכירת חפץ בכדי להשיג כסף, הרי הוא יכול לחזור בו מדיבורו הראשון ואין הוא מחויב למכור לשמעון את החפץ המדובר.
האגרות משה בשו"ת חו"מ סי' נח' מבאר כי מחלוקת הראשונים האם שינויי נסיבות מהווים סיבה להתיר את החזרה מן האמירה הראשונה תלויה בחקירה ביחס למי נאמר הדין של מחוסרי אמנה האוסר לחזור מן הסיכום שנעשה.
יש אפשרות לומר כי האיסור לחזור בו מן ההבטחה או הסיכום הראשון נאמר ביחס לאדם עצמו. ההסבר הוא כי האדם צריך להיות ישר ולא חס ושלום "מחוסר אמנה" ולכן יש לו לאדם לקיים את מוצא פיו ללא שינוי או חזרה מדבריו הראשונים.
או שניתן לומר כי דין "מחוסרי אמנה" מגן על מקבל ההבטחה או הסיכום וזאת מבלי להתייחס אל חובת היושר שקיימת או שאיננה קיימת על הצד הראשון שהבטיח וסיכם.
ההסבר הוא כי לאחר שמקבל ההבטחה או הצד השני למשא ומתן קיבלו את דעת המבטיח, הרי מעתה המובטח סומך את דעתו על הסיכום שהושג(למרות שנעשה בעל פה) וממילא למקבל ההבטחה יש כבר איזו זיקה ממונית אל הנושא והעניין שנדון במשא ומתן.
ולדוגמא אם שני הצדדים דנו על מקח מסוים, אזי לאחר הסיכום נוצרה סמיכות דעת של הקונה ולכן יש לו איזו שייכות ממונית לדבר המקח, וכן יש לומר כי למוכר יש איזו שייכות לכסף התמורה שביד הקונה וממילא הזיקה הממונית גורמת איסור לחזור ולשנות מן ההבטחה והסיכום הראשוני.
על פי חקירה זו מבאר האגרות משה, כי התוס' והרמב"ן שאוסרים לחזור מן הסיכום הראשון גם אם נוצרו שינויי נסיבות, הם סוברים כי לאחר ההבטחה נוצרה סמיכות דעת של המובטח וקמה לה זיקה ממונית, וממילא אין אפשרות לחזור ולהפקיע את הזיקה הממונית ולכן גם יש איסור בחזרה מדיבורו.
אבל בעל המאור שמתיר לחזור אם נוצרו שינויי נסיבות, הוא סובר כי דין מחוסר אמנה נאמר ביחס למבטיח עצמו שהוא צריך להיות אדם ישר, וממילא יש לומר כי אם נוצרו שינויי נסיבות אזי לא נפגע יושרו של המבטיח מפני שעל דעת שינויי הנסיבות הוא לא הסכים או הבטיח.