הבעל שם טוב הקדוש אומר שבפסוק: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם – אברהם הוליד את יצחק" - יש קושיה ותירוץ כאחד.
"אלה תולדות יצחק בן אברהם" מהפסוק מבינים, שאברהם הוליד את יצחק. ולכן, המשך הפסוק נראה מיותר, שאם יצחק בן אברהם, ברור שאברהם הוליד את יצחק!
מה נלמד מהדברים שנראים לכאורה ככפילות?
אברהם אבינו - כולו 'חסד', ויצחק אבינו הוא 'גבורות', וגבורות הוא - בחינת צמצום ו'דין'.
עולה כאן קושיה, כיצד יתכן ש'דין' ו'צמצום' נולד דווקא מה'חסד'?
התירוץ: "אברהם הוליד את יצחק" – ה'גבורה'– היא היא ה'חסד'!
בפשטות, אדם שיש לו צמצום, חברו יכול לעשות עימו חסד, ולהשלים את חסרונו, וכך: "עולם – חסד יבנה" (מבשר צדיק – פרשת בהר).
החסד הוא, שהעולם יתנהל - ב'צמצום'!
נחזור לשאלה: איך יתכן שדווקא מאברהם - מה'חסד', יצא ונתהווה יצחק שהוא 'גבורה'?
מסר חשוב עולה מהפרשה:
תפקידם של ה'גבורות' - לצמצם את ה'חסדים'.
עבודת האבות - סימן לבנים
כל אחד מהאבות האומה, עבד את ה' יתברך במידתו המיוחדת:
אברהם אבינו – הכיר וגילה בעצמו, ולא מצד אמונת אבותיו, שיש בורא לעולם, ע"י מידת החסד – והוא הראה לעולם את מידת חסדו וגדולתו של בורא עולם.
יצחק אבינו – עבד את בורא עולם במידת הגבורה, ע"י יראתו העצומה, הוא לימד את העולם שהקב"ה מנהיג את העולם גם במידת הדין.
יעקב אבינו – עבד את בורא עולם במידת התפארת - שהיא הנהגת רחמים, שכוללת: חסד בצמצום, דהיינו, הוא גילה שהקב"ה מרחם על עם ישראל, ולא מרחם על הרשעים ואומות העולם, שלא ראוי לרחם עליהם, כי לקב"ה אין במה להתפאר בהם.
בכל אדם יש את כל המידות, אך, כל אדם נולד עם מידה אחת שמאפיינת אותו יותר, ותפקידה:
לעזור לאדם למלא את השליחות - שעבורה הגיע לעולם.
אברהם אבינו, גילוי אלוקות וחסד - ללא גבול
אברהם אבינו עבד את הקב"ה ע"י 'ספירת החכמה', דהיינו: הוא גילה ופרסם את ידיעת מציאות הבורא, ועסק בגילוי האלוקות והמשכתו לעולם, ולכל הברואים.
הקב"ה הוא 'אין' סוף, ואינו ניתן להשגה ע"י שום חכמה.
מהות 'ספירת החכמה' שגם היא - 'אין' סופית, כמה שהאדם יחכים, הוא לעולם לא יוכל להכיר בגדלות הבורא, שמחיה את כל הברואים ומנהיג את עולם בחסד וברחמים.
אברהם אבינו הגיע להשגות בגדלות ה' יתברך - דרך מידת החסד.
הוא החדיר והשריש בלב הבריות את 'יחוד' ומציאות ה' יתברך.
'אור' החכמה מתגלה ע"י – 'אור' הבינה
יצחק אבינו לקח את 'אור החכמה' של אביו וצמצם אותו, כדי שגם הברואים יוכלו להכיר ולהשיג את מציאות ה'.
הוא התבונן והוכיח, כיצד בכל פרט ופרט, ובכל תנועה ותנועה – נמצא 'אלופו של עולם' וכך, יכול להיות קיום וגילוי לאור ה' בשלמות.
הוא עבד את הקב"ה ע"י ספירת הבינה שהוכיחה שצריך לעשות את רצונו של מי שברא ומנהיג את העולם.
עבודתו של יצחק אבינו היתה לגלות ע"י 'אור הבינה' את 'אור החכמה', כי ללא ה'בינה' - גדלות ה' לא יכולה להתגלות.
אורו של יצחק אבינו לא היה - אור חדש, אומר על כך הזוהר הקדוש: "לית ליה מגרמיה כלום" - אין לו מעצמו כלום, הוא צמצם את האור הקיים, כדי שניתן יהיה לקבלו, והביאו לידי מעשה.
המסקנה מהדברים:
דווקא 'צמצום' השכל, מחדיר ללב - את ה'חכמה האלוקית'.
ה'גבורות' מוכיחות על - ה'חסדים'
מידת ה'גבורה' של יצחק אבינו גילתה שהעולם הוא לא הפקר, הוא מנוהג בידי בורא עולם, ו'שיש דין ושיש דיין'.
הקב"ה מעניש לרשעים, ומשלם שכר טוב לצדיקים, וע"י הנהגה זאת יכול להיות קיום לעולם, ומכאן מוכח - שהעולם מושגח בכל רגע ורגע – ולפרטי פרטים.
האדם שמשתמש עם מידת החסד ובלי מידת הגבורה – לא יכול באמת לעבוד את ה' יתברך "לא תוסיפו ולא תגרעו" - כל מצווה צריכה סייגים וגבולות מוגדרים.
יותר מידי טוב, גם הוא - לא טוב...
ה'צמצום' הוא ה'כלי' – להכיל את החסד
החידוש שנלמד מהפרשה:
דווקאמידת החסד - צריכה צמצום, ולכן:
החסד 'הוליד' את ה'גבורה'.
מידת החסד, יכולה להגיע לשלמות רק - ע"י 'צמצום'.
מידת החסד צריכה 'כלי' שיצמצם ויגביל אותה, כדי שיהיה ניתן - להכיל אותה, כי, מקבל החסד, יוכל להנות ממנה, רק אם היא - כפי מידתו.
מידת הגבורה - ללא גבול ומידה
מידת ה'גבורה' אינה צריכה צמצום, והיא תמיד תתגלה בגבורתה ובתוקפה, ולכן: מעלתה מיוחדת ממידת החסד.
מידת הגבורה נובעת ה'יראה' שיש לאדם.
היראה היא מעלה חשובה ומיוחדת, שעוזרת לאדם לעבוד את ה' לרצונו יתברך, ולכן, אין צורך לצמצמה.
מידת ה'אהבה' שמקורה במידת החסד, צריכה 'צמצום' ע"י מידת היראה, כדי לעשות את מה ש'השכל האלוקי' - התורה מצווה, ולא את מה שנראה ל'שכל האנושי' המוגבל.
צדיקים – תחילתם ייסורים וסופם שלווה
"הצדיקים תחילתם יסורין - וסופם שלווה" וניתן להוכיח את הדברים מהאבות הקדושים.
מדוע הצדיקים מקבלים ניסיונות ויסורין?
היסורין מגדלים ומרוממים את הצדיקים, וכך מעצימים את מידת היראה שבהם, שהופכת אותם למובחרים שבדור, ולצורך שליחותם, הם מקבלים כוחות נפש מיוחדים לעמוד בניסיונות, ולהזדכך ולהתרומם דרכם.
שורשם של הצדיקים מה'גבורה' שמושפע מהחסד, ודווקא היסורין - הם שמביאים אותם שבסופו של דבר - אל השלווה המיוחלת.
השלווה שמגיעה לצדיקים לאחר ניסיונות ויסורין, היא שלווה שמביאה את האדם לחיבור אלוקי - הכי גבוה ורוחני "ואני קרבת אלוקים לי טוב".
תוקפה של מידת ה'גבורה'
מידה ה'גבורה' שולטת באדם לטוב ולמוטב, היא גורמת לאדם להתמיד להתחזק ביראה ובעבודת ה', מבלי להישבר מהניסיונות, ומכאן:
מידת הגבורה היא - כלי עוצמתי להתעלות האדם!
אדם ששורשו ממידת ה'גבורה' – יותר קל לו לשנות את דרכו, כי הגבורה מתאפיינת בכח ובעוצמה שמניע את האדם, ומרומם אותו לחזור יותר בקלות ובמהירות לה' יתברך.
מידת הגבורה מתאפיינת ברצון אמיתי, ובהתלהבות לעשות רצון ה', מתוך - יראת שמים טהורה. כך, שאם האדם נכשל, הוא עושה מיד חשבון נפש, ומתחרט על מעשיו בלב נשבר, ויכול, לעזוב את חטאו ביתר קלות.
ה'גבורה' – מרוממת לדרגות גבוהות ונשגבות
אדם ששורשו ממידת הגבורה, כשהוא מזדכך - הוא מגיע למעלה יותר גבוהה ממי ששורש נשמתו ממידת החסד.
אומר על כך הזוהר הקדוש שיצחק אבינו נקרא: "תושבחתא דאבוהן" - הוא נחשב לטוב ביותר באבות, שהוא עלה 'על כולנה' (חלק ג' צ"ט ע"ב).
הפרשה מלמדת את מעלת מידת ה'גבורה', שנראה שיש בה 'דין' ו'הקפדה' יתרה, ודווקא היא - אינה צריכה צמצום ומידה.
שורשו ומידתו של כל אדם הוא, לפי התפקיד והיעוד שהקב"ה הועיד לו למלא בעולם, ועל ידו האדם יכול להזדכך ולהתרומם.
שימוש מושכל של האדם, ב'כלי' שקיבל מבורא עולם, וניצול כוחותיו, הם שיביאו את האדם - ליעד הנכסף.
האדם חייב להכיר ולהשתמש בכוחות שהטביע בו בורא עולם, וכך יוכל:
להתעלות ולהתרומם - לפסגות הכי גבוהות!
יהי רצון שנזכה לעשות את רצונו יתברך, מתוך חסד ואמת, אהבה וגבורה, אמן.