שלום, אני אברהם (37) מראשון לציון, נשוי לדבורה ואב לשישה.
>> למגזין המלא - כנסו
מבחינת המשפחה, גם שלי וגם של אשתי, אני דמות מוערכת או אחד כזה שלפני שמחליטים משהו רציני, קודם כל שואלים אותו. אני הייתי זה שעושה תמיד שלום בית במשפחה ופותר דילמות סדרתי. כולם ידעו, שאם יש צורך להתייעץ, הכתובת הדומיננטית במרחב, שאליה מתנקזים כל השאלות והבעיות, זה אצל אבי.
בנוסף, כל מה שקשור לעשות טוב לאנשים - זה הדגל שלי. קחו לדוגמא את שמשון השכן, רק הוא בישר לי שנולד לו בן, אני כבר הלכתי עם זה קדימה, וקניתי מצרכים עבורו, ומבלי שביקשתי, דבורה הכינה לו שבת בשביל שלא יהיה קשה לאשתו היולדת. "כל עוד אנחנו בריאים ויכולים לעזור, תמיד להיות בשביל השני", הייתי מחדיר לדבורה שלי.
אני איש של אורחים: לא משנה מתי, לא משנה כמה ולא משנה איך - רק שיבואו. וכשהם באים?! וואוו... אני עושה את זה ובגדול. דבורה מכירה את העבודה: אני רק צריך להודיע לה, והיא עומדת ומבשלת, אופה ומטגנת. דבורה היא אשת חיל שעושה רצון בעלה, גם אם בדרך כלל היא לא בדיוק רוצה, יכולה, מסוגלת, בסוף בסוף, היא עושה. למה? כי היא יודעת כמה ה'מצווה' הזו חשובה עבורי, ועל מה הבית שלנו עומד.
ככה היה גם עם חנוך הגבאי של בית הכנסת שלנו, ששח לי כבדרך אגב שאין לו מי שיעשה לבתו הכלה שבע ברכות. לי רק נשאר לומר לדבורה את הזכות והברכה שיהיה לנו מכך, והיא עמדה והכינה מכל טוב, בזריזות, בלי לדבר מילה.
אלו היו החיים אצלינו בבית, ואני הייתי המפקד עליהם, עד לאותו חג סוכות עליו אני הולך לספר לכם.
זה היה שעה לפני כיפור, אחותי חדוה התקשרה לאחל גמר חתימה טובה, לא עברו שלוש דקות מהשיחה, וכבר סגרתי איתה. "אתם אצלינו בחג הראשון, נקודה". חדוה, היא אחותי הגדולה, יש לה עשרה ילדים, שניים מתוכם נשואים. חדוה אוהבת את החגיגות האלה, ובעלה ברוך, מציית מושבע לכל הרפתקאותיה.
ברוך הוא הגיס השקט והמתוק הזה, שכולם מסתדרים איתו, בקושי מדבר, אבל תמיד נותן לך תחושה שאתה צודק. הוא כל כך נחמד, שחשבתי פעם שגם אם אני אקלל אותו, הוא יגיד שאני צודק. הקשר בינו לבין הבעת דעה ברורה בנושא ככל שיהיה, היא מקרית בלבד.
אז חדוה ענתה ואמרה: "אתה לא יודע כמה שאני רוצה לבוא, אבל כבר הזמנתי את מנחם ואליה אליי לחג הראשון". ואז, נכנסתי למצב לא נעים, ובאוטומט בכדי להיות מעניין כזה ולא שגרתי, אמרתי: "מזתומ'רת, שיבואו גם". מנחם ואליה הם הבנים הגדולים של חדוה, לכל אחד מהם יש שלוש נפשות. רק חדוה שמעה את המשפט הזה, קפצה על המציאה ואישרה את ההזמנה.
דבורה, שהייתה בדיוק בהכנות לסעודה המפסקת, שמעה את אופי ההזמנה, ואת הכמויות שלה, והתיישבה על הספה. זה מה שהיה חסר לי שעה לפני כיפור, לראות את הפרצוף שלה ככה.
"דבי, תגידי לי", אמרתי, "את מוכנה לוותר על האור הגדול שהולך לרדת כאן בסוכה שלנו? הא? תעני לי?! את יודעת מה זה אורחים נכון? הרי כל מהות החג הזה הוא אושפיזין, ושאנחנו נתאמץ ונכניס את האושפיזין שלנו, על אחת כמה וכמה נקבל ברכה כפולה ומכופלת".
השיטה במקרים כאלו הייתה ברורה אצלי, כך חשבתי בכל אופן: איך שאתה תראה את המצב, ככה הוא יראה באמת. הייתי משתמש המון במצפון ובלב הטוב שלה, ומבחינתי זה היה עובד פלאים. אלו מילים שהיו שגורות בפי בתקופה ההיא, אלו מילים שמשתיקות את דבורה לחלוטין, ואני, אחד שיודע לגעת בנקודות הרגישות של כל אחד, ובפרט אצל דבורה. יש לה נשמה טובה ולב טהור, ועבורי היא הייתה מנוע עוצמתי להגשמת חלומותיי.
• • •
מוצאי כיפור, אני התחלתי בבניית הסוכה עם הילדים במרפסת הגדולה שלנו, תוך שעתיים הסוכה הייתה מוכנה. הבנות קישטו, הבנים סידרו, והכל היה מוכן לקליטת האורחים. דבורה במטבח, אפתה עוגות, והתחילה בחיתוך הירקות להכנת הסלטים.
שעה לפני החג, הבית היה מוכן, הכל נקי ומסודר, אני מתרגש לבואם של ח"י האורחים שלי. הם מגיעים, והקליטה שלהם מתחילה לאט לאט אל תוך ביתנו המואר. ההתרגשות הייתה בעוצמה, משהו שלא היה כמוהו, ואני הייתי אחד שמארח המון...
חזרנו מבית הכנסת, הסוכה הייתה בתפארתה, ריח הסכך הטבעי שלט בסוכה הגדולה שלנו, הכל היה מבריק ונוצץ, ומבחינתי ההצגה מתחילה. התמונה הזו בשבילי, היא עולם. מיד אחרי "עולו אושפיזין עיליאין קדישין" כולם עמדו במקומותיהם ואריאל בני הקטן מזג את היין. השקט היה שקט טהור, שקט שכל כך חיכיתי לו. אחזתי את הכוס בידי, וכולם המתינו לקידוש החג.
כולם, חוץ מדבורה.
אז המתנתי קצת, קורה, בכל אופן תמיד יש את ההכנות האחרונות האלו. אבל זה היה נראה משהו מוזר. ניסיתי לקרוא לה בקול, שתגיע לקידוש, כולם מחכים רק לה. דבורה לא ענתה. גם כששלחתי את אריאל לקרוא לה, הוא לא חזר משם. כעסתי עליה, למה היא עושה לי את זה, ככה ליד האורחים שבאו, והם עומדים ומחכים.
הנחתי את הכוס בעדינות, בעוד כשבנפש פנימה כולי סוער. פסעתי במהירות לכיוון החדר, וראיתי את הדבר שלעולם לא ציפיתי.
אריאל בני הקטן, שוכב לצידה של דבורה, ודבורה בוכה מבלי יכולת לעצור. אני, מנסה למזער נזקים, ולשלוף את השיטה ההיא. "דבורה, מה קורה? את עכשיו נשברת לי? כולנו חיכינו בדיוק לרגע הזה, אברהם אבינו בסוכה, והאושפיזין שלנו ממתינים ולא מבינים מה קורה...".
אבל אז היא אמרה לי את המילים הקשות ביותר מאז נישואיי, וזה היה בקול גבוה מדי, משהו שבייש אותי כהוגן:
"אברהם, אני עוד רגע מתמוטטת, אני לא יכולה יותר, זה מעבר ליכולות שלי, עזוב אותי. לך, תעשה קידוש ותן לי מנוחה, אל תבוא לכאן יותר, אני מבקשת ממך".
לא יכולתי לקבל את זה "מה??? מה זה הדיבורים האלו, זה לא מתאים לך". שלפתי את נשק יום הדין שלי: "זה לא הוגן, את עושה לי בושות עכשיו, את מבינה את זה?".
אבל היא המשיכה והפטירה במילים הבאות: "זהו אברהם, אני הפסקתי לקבל ממך הוראות, הפסקתי להקריב את כל כולי לעולם החיצון שאתה כל כך אוהב".
אלו היו הרגעים הדרמטיים שלא אשכח בחיי, לא הבנתי איך היא מסוגלת לדבר אליי ככה. האם זו דבורה רעייתי הממושמעת והצייתנית? האם זו האישה שלא הייתי צריך לבקש ממנה בכלל מה שרציתי, אלא רק מודיע והדברים נעשים מאליהם? "למה היא מתנהגת אליי ככה?", שאלתי את עצמי בקול, "מה עובר עליה?". הייתי חסר אונים לחלוטין, מציאות שניפצה את שימשת ליבי.
יצאתי מהחדר עם פנים נפולות. לבינתיים ליד השולחן, כולם עומדים ומחכים. התביישתי לחזור לשם ללא דבורה, זה גרם לי להרגיש בעייתי וכושל. אבל החלטתי לחזור לשם מיד ולקדש על היין, פשוט להוכיח להם שהכל בסדר. אבל אז הוא הגיע...
זה היה גיסי ברוך - האושפיזין שלי. הוא אמר את המילים הנכונות בחיוך שלו, מילים שרק ממנו לא ציפיתי לשמוע:
"אבי, תעצור. הכל בסדר, אנחנו נמתין, לא מתחילים בלי דבורה", הבטתי בו בפליאה, מבט ששואל – 'מתי יצא לך להחליט ולהיות נחוש ודרמטי כל כך?', אבל הוא הסתכל לי בעיניים, וההלם שלי רק גבר יותר.
"עכשיו זה כל הנישואים שלך, עכשיו זה הרגע הכי קדוש בחג הזה", הוא אמר ויצא עימי לחצר האחורית. "דווקא עכשיו תגדל מזה, ותשתמש בזה לשלום הבית שלך. נכון, זה קשה, אבל אתה בוחר איך יראה חג הסוכות שלך, יש לך עוד שבוע לחוג אותו, אל תהרוס את האפשרות הזו".
הייתי בהלם! ברוך, הגבר הצייתן והרכרוכי, בפעם הראשונה מראה את גבריותו, מדבר בביטחון גדול כל כך. ועוד בצורה ברורה כל כך מנתח את המצב אליו נקלעתי במקצועיות, עם המילים הגבוהות הללו.
מה שהכי היה קשה לי, זה למה הוא זה שצריך להגיד לי את המילים הללו, לי, זה שמסדר את העניינים לכולם, וגם לו בהרבה תחומים עזרתי ופתרתי בעיות. התביישתי כמו שמעולם לא. אבל הוא לא הרפה ממני, הוא היה כנה ואמיתי.
"תחזור אליה עכשיו, ותגיד לה שהכל בסדר. היא תנוח וכולנו נחכה, אל תוותר על הרגע הזה, זה הרגע שלך. אתה חייב לתת לה לנצח ברגע הזה גם אם היא לא מתכוונת לנצח. הריפוי שלה זה עכשיו, כנגד כולם, היא מול כל העולם שלך שאתה כל כך אוהב, היא החשובה ביותר כרגע. אברהם, אל תפספס את זה...".
אמר, ונבלע אל תוך הסוכה.
אין אפשרות להסביר את הקושי הזה שהיה לי, של אדם שהרגיש מושלם כל כך בשלום הבית שלו, ועוד נותן עצות לאחרים ומחבר בין זוגות המתמודדים עם קשיים, והנה עכשיו, הוא שומע מהאדם הכי לא צפוי את האמת הכל כך ברורה ואמיתית. פתאום הצייד הופך לניצוד. אבל מהר הבנתי, שהחלטה נמדדת על ידי פעולה, אם לא נקטת בפעולה לא באמת קיבלת החלטה, וזה מה שעושה עכשיו ברוך, הוא עושה את הפעולה הנכונה בזמן הנכון.
נכנסתי חזרה לחדר, דבורה הייתה עדיין בוכה.
רק אז הבנתי כמה אני בבעיה, וכמה היא הייתה שבויה בחוויות שלי. כמה הצלחתי לשלוט ברגשותיה בכדי לקבל את מבוקשי. כמה הייתי מוכן לדאוג לכל העולם על חשבונה, כמה הייתי מוכן לעשות הכל בכדי להרגיש טוב כל כך, והעיקר לברוח מהחיים שלי עצמם ודווקא עליהם לוותר. כמה לא חסתי ולא חמלתי על אישה צעירה שאת רוב שעות היום שלה הקדישה לזולת במידות גדולות מדי, על חשבון החיים שלה בכפייה ובריצוי שלא נגמר, בכדי לספק לסביבה שלי את מבוקשם.
"הכל בסדר דבורל'ה, אנחנו ממתינים לך", אמרתי.
חזרתי לסוכה, הודעתי לכולם שאנו ממתינים לדבורה. פתאום הרגשתי כל כך טוב, זו הייתה טבילה במקווה הרגשי, הכל נפתח, שום דבר מאז כבר לא ברור מאליו, על כל דבר יש מחיר וכל מה שקורה בבית לא קורה לבד. זה רגע כזה, שכללי המשחק משתנים, ומבינים דברים שלא מבינים קודם.
לאחר חצי שעה, דבורה קמה. היא קמה חדשה, היא קמה עם כוח גדול שהיא קיבלה סוף סוף דווקא ממני.
• • •
למדתי מזה כמה נקודות חשובות:
א. לפעמים אתה יכול להיות נשוי כמה שנים טובות, אבל עדיין לא יצא לך להכיר את הקרובים אליך, כי היית עסוק תמיד בלרצות את הסביבה שלך. ובני הערובה האומללים ביותר שמשלמים את המחיר הגדול ביותר מבלי שתרגיש - אלו בני ביתך.
ב. מרוב הלחץ לספק את צורכם של הכלל, אתה הופך את הפרט שלך ללא רלוונטי, ואתה חי ממחיאות הכפיים ומתשומת הלב של הסביבה שלך, בזמן שאלו שאתה חייב להם קודם (רעייתך וילדיך) הולכים הצידה, תחת הכותרת של 'חסד' או שאר סיסמאות אותם אתה משאיל להשגת מטרותיך.
ג. אל תתלהב ותתרברב בכך שאשתך עושה את רצונך ושותקת כשזה בצורה לא תקינה ומנוצלת, ועוד תראה בזה אמת בצדקת דרכך ותשתמש בנשק שלך בכדי להמשיך הלאה. כי יגיע יום, שהאמת בצדקת דרכה תצוף חזק כל כך, והשקר עימו אתה מנהל את חייך ושובה את בני ביתך עבור החוויות שלך, יכה בך חזק כל כך, ולא יהיה חסר אונים ממך. אנשים באיזשהו שלב בחיים מרגישים כשהם במצב לא תקין, וכשהם עולים על זה, לא תמיד ניתן לעצור. אין מה לעשות, אם אתה עושה את מה שתמיד עשית, תקבל את מה שתמיד קיבלת.
ד. לפעמים הפתרון מגיע דווקא מהאנשים השקטים הללו, שאנו לא נוהגים להעריך כי הם לא יודעים לשווק את עצמם. אבל דווקא אצלם יש את האמת, כי הם פועלים כל כך בכנות ללא תפאורה וקוסמטיקה, ודווקא מהם תוכל להכיר את עצמך הכי טוב, ופשוט להשתנות ולהיות חדש.
לא כל הסערות מגיעות כדי להפריע לך בחיים, חלקן מגיעות כדי לפנות לך את הדרך...
חג שמח ושבת שלום
הצגת כל התגובות