ישראל במלחמהישראל במלחמה
גלגולו של אגו

מוריה השתלטה ליודה על החיים, והוא חיפש מפלט - עד שהבעיה נחשפה | סיפור מטלטל

בכל פעם שהיינו נפגשים במשפחה שלי או שלו, יודה היה פתאום מוכן לדבר עם הגיסות, או סתם מראה נכונות לנהל עימן שיחות על עניינים שונים בשולחן השבת המשפחתי. זו לא הייתה קנאה טבעית הקיימת בין בני זוג, זה היה כאב גדול (זוגיות)

משה רבי | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

הי, אני מוריה, נשואה ליודה (יהודה).

קצת על הרקע שלי: אני מאוד מנהיגותית כבר מבית הספר, פרפקציוניסטית ומטוקטקת, גם בלימודים - הכל היה מסודר והכל מוכן מראש, ועל זה ייפול דבר.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

מתחילת הנישואין, יודה ידע זאת ולא התלונן, גם אם זה היה לוקח ממנו המון סבלנות ושמירה על מצבו הקיים של הבית, לצד כללים חדשים שהייתי מוצאת לנכון לקבוע.

אני, כבר בבוקר מוקדם, הייתי קמה לסדר ולארגן את מה שבלילה לפני לא הספקתי. ברור שהייתי מעדיפה לשבת על הכורסה עם כוס קפה, אבל הרגשתי שזה כבר היה חלק ממני, לא היה ניתן לעצור אותי. זה לא התבטא רק בסדר וניקיון, אלא המון כללים בבית לפי הסדר שאני קובעת. לא הרגשתי שתלטנית לרגע, אלא אחת ששומרת על מצב תקין בלבד.

יודה כבר התרגל, אבל הוא לא התרגל להחמרה של המצב.

לאחר כל לידה, המצב שלי החמיר יותר. הבנתי, שאם עד עתה אני מסודרת, אז עכשיו אני חייבת להיות ערנית יותר, ולשים לב לנקודות שעד עתה לא היו באזור. בסוף בית עם ילד אחד, זה לא בית עם שניים וכל שכן שלושה ילדים.

הגעתי למצב שכבר לא יכולתי לשאת את זה, וממילא הכל נפל על יודה.

פעם ברגע של אמת יודה פלט לי, שמעבר לקושי שיש לו בבית במהלך השבוע, יום שישי הוא היום הכי קשה עבורו עם כל הלחץ של יום שישי בצהריים, שרק הולך ומדרדר עד לכניסת השבת. דווקא כשהבית נקי, הלחץ שלי שלא ילכלכו היה גדול יותר, וההוראות שלי ליודה היו ברורות יותר.

בכל חצי שעה במצטבר במשך היום, הייתי מעירה לו הערה על משהו. אלו היו הערות על דברים שידעתי שאצל נשים אחרות, גם המטוקטקות, לא היו מתלכלכות עם הבעל שלהן. "ככה אני, מקריבה משהו ששווה להווה ולעתיד של כולנו כאן בבית", הייתי מרגיעה את עצמי.

ליודה יש ידיי זהב. כל מה שצריך לתקן בתחזוקה שוטפת של הבית, יודה הוא הכתובת. חלק ממקור הפרנסה שלנו, היה דרך תיקונים ועבודות שיודה היה עושה לאנשים ומקבל עבורם תשלום נאה. ידעתי גם ידעתי שכשיודה מגיע הבייתה, הוא מתפלל שמישהו יקרא לו לאיזו עבודה, ולא רק בגלל הכסף, אלא בגלל המצב בבית שעבורו היה בלתי נסבל.

תמיד הייתי משננת לו ולי כמו איזו מורה בסמינר, שבסוף בסוף הוא יודה לי. "הכלות שלך יאהבו לבוא אלינו, כי ייהנו מהסדר ומהניקיון כאן. אתה תראה את הנכדים שלך יותר מאדם אחר", הייתי מרגיעה אותו.

אבל המצב הגיע לכך שיודה החל לפתח רגשות עכורים כלפיי. הרגשתי שיש לו קושי לפרגן לי ולהתייחס בכלל לפירגונים שאני מפרגנת לו. זה המשיך כך תקופה שהקשר בנינו היה קשר טכני מצידו, ולי היה ברור שהוא יסתגל ויישר קו עם אורחותיי, אבל זה לא קרה.

עד ששמתי לב למשהו שהעיר אותי.

(צילום: שאטרסטוק)

בכל פעם שהיינו נפגשים במשפחה שלי או שלו, יודה היה פתאום מוכן לדבר עם הגיסות, או סתם מראה נכונות לנהל עימן שיחות על עניינים שונים בשולחן השבת המשפחתי.

עכשיו שתבינו, את יודה אני מכירה מצוין, יודה לא אחד שהיה חשוד מבחינתי בשיח עם בנות משפחה, הוא בכלל לא היה שם. להיפך, אני זאת שהייתי מעירה לו גם על זה - שעם כל הכבוד ליראת שמים שלו, להגיד שלום צריך ולפרגן על האוכל מותר.

ודווקא בגלל זה, זה הציק לי.

זו לא הייתה קנאה טבעית הקיימת בין בני זוג, זה היה כאב גדול. הבנתי שאני מאבדת את הקשר שלי איתו, ומקריבה אותו על מזבח הניקיון והסדר של הבית. ביתו של האדם הוא המקום אליו הוא אמור תמיד לשאוף לחזור, להתגעגע ולחכות מתי הוא מגיע אליו, וחלק מהבית זה אני. ואני זאת שמונעת ממנו את האפשרות לממש את הטבע הזה.

• • •

שיתפתי חברה קרובה מאוד בעניין, שכבר מכירה את האובססיות שלי, והיא אמרה לי שאולי זו כפייתיות - OCD (הפרעה טורדנית כפייתית). החלטתי ללכת לייעוץ, קיימתי חמישה מפגשים עם פסיכולוגית בהתמחות קלינית ללא ידיעתו של יודה, חששתי שהוא יראה בזה כחולשה וככניעה אחרי מספר שנים בהן אני דבקה בהתנהלות שלי בבית.

במפגש הסיכום האחרון קבעה הפסיכולוגית משהו עליו לא ידעתי:

הסובלים מ-OCD סומכים בעיקר על הדמיון שלהם ופחות על המערכת החושית או על ההיגיון הבריא שלהם. בדיוק כך, מסבירים החוקרים את אחת התופעות הנפוצות של הפרעה זו, שטיפת הידיים הכפייתית: האמונה/הדמיון כי על הידיים נמצאים חיידקים - חזקה יותר ממראה הידיים הנקיות או מההיגיון הבריא שאומר שלא כך הם פני הדברים.

אצלך ישנם תסמינים מההגדרה הזו, אבל באופן נמוך ונורמלי, לא זאת הבעיה.

בחלק מהשיחות נוכחתי לדעת שיש דברים בהן את בוחרת שלא לייחס חשיבות, ובוחרת להחליט על מה כן ועל מה לא לחוקק חוקים. ולכן זה לא חזק אצלך ברמת האמורה שהסברתי קודם של ה-OCD.

מה שכן, יש כאן משהו שקשור יותר למה שהתרגלת מאז שאת ילדה: מ נ ה י ג ו ת.

התרגלת להיות זאת שנותנת הוראות, ויחד עם האחוזים הנמוכים שיש לך ולכל אישה בכלל, את מנהלת את הבית באווירה כזו שנותנת תחושה של חוקים, פקודות, וכללים עליהן את לא יכולה לוותר.

אני כן יכולה לומר לך, שראיתי אצלך משעות השיחה בינינו, ותרשי לי להיות ברורה ברשותך:

אגו.

אגו הוא אוסף תפקודים מווסתים השומרים על הדחפים תחת שליטה. האגו פועל על פי עקרון המציאות, ובאמצעות תהליכי חשיבה משניים. כלומר, הגיון, שיפוט, שיקול דעת, זיכרון, למידה, תפיסה. הוא מפעיל בוחן בין דמיון ומציאות, בין מחשבות ועובדות, ומגדיר גבולות בין אני ללא אני.

במילים אחרות, האגו הוא ה"אני" שבתוכנו – הדבר שאנו מכנים "העצמי שלנו", כל מה שמרכיב את הרגשות והפחדים שלנו: שמחה, כעס, גירויים, חולשות, עוצמות, תפיסות וכו'.

אבל כאשר יש יותר מדי אגו זאת בעיה. כאשר האגו מתחיל לשלוט בנו ואנו מאבדים שליטה עליו, אנו הופכים ליהירים, חצופים, שתלטנים, עוינים, וכו'. והוא לא מכונה כבר "עמוד השדרה של הנפש" כי הוא כבר מנהל אותנו, ולא אנחנו אותו.

אנשים כאלה הם אנוכיים, ובדרך כלל קשה להתמודד איתם אישית, ובסביבתם.

בעלך הוא הסביבה הכי קרובה אליך, ומחפש דמות שחסרה לו. הוא מקבל מענה אצל נשים זרות גם אם הוא יודע שאיתו הן יכולות להיות נחמדות יותר כי אין להן מחויבות אליו. אבל איתך, אשתו, שהיא הדמות הנשית הכי קרובה אליו, אין לו רגש חיובי או שיח מסוים, חוץ מהוראות שאת נותנת כבר באופן אוטומט.

החוויות שיש לו איתך הן לא חוויות אליהן הוא מתגעגע או רוצה לחוות שוב. הוא מרגיש חייל שממלא פקודות, גם הוא יודע שאת לא מתיימרת להיות מפקדת שלו, אבל בסוף הכל נמדד בחוסר שחרור ובתהליך שהוא יודע מראש שהוא הולך לעבור.

משה רבי (צילום: מ. מזרחי)

• • •

לקח לי זמן עם הרבה עבודה עצמית כדי להבין, שבמקום להתבכיין על בעיות שיש לי וצריך להבין אותי, וממילא תמיד אני צודקת, יש בי בעיה שתלויה בי ועליה אני צריכה לעבוד. האגו שולט בי, ואני זאת שמאבדת שליטה עליו. נכון שיש דברים שאני יכולה להעיר כי הם מפריעים לי, אבל למדתי לבחון את עצמי, מה ההשתרשות, מהיכן אני מוציאה את זה.

משם הכל השתנה לחלוטין, ואל תחשבו שזה קסם, זו עבודה. עבודה שיכולה להיות קצרה במיוחד, אם נצליח להבין עד כמה לא יכולים לחיות איתנו כשאנחנו מתנהגים כך.

יופי הוא התחושה שלך מבפנים שמשפיעה על הדרך שבה אתה נראה מבחוץ.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר