נועה נכנסה לעולם השידוכים כשהיא מלאת ציפיות. בניגוד להרבה בנות אחרות היא לא החזיקה ברשימה דמיונית של מעלות עליהן חלמה בחתן; מבחינתה הדרישה הכי בסיסית הייתה התאמה אמיתית, עם פוטנציאל לטווח ממש ארוך (כל החיים, למעשה).
הדרישה שהרגישה כל כך מובנת מאליה בחודשים הראשונים, הלכה ונעשתה רחוקה מהישג יד ככל שעבר הזמן. פעם אחר פעם היא מצאה את עצמה יושבת מול בחור בלובי ממוזג, כשהיא מנסה בכל הכוח למצוא ביניהם חיבור אמיתי - ופעם אחר פעם התאכזבה מחדש.
המינימום הנדרש מבחינתה הייתה שיחה קולחת, שלא תרגיש מתאמצת מדי או מאולצת. בפועל, שוב ושוב היא מצאה את עצמה פותחת עם הפקקים שהיו לה בדרך (סיוט, חייבת רכב), ממשיכה עם מספר הילדים ותעסוקתם (5 במוסדות הלימוד שלהם, לפחות רשמית), ומסיימת עם הצצות מרמזות לשעון (שההורים לא ידאגו).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בדרך כלל הייתה מעבירה את ה'לא' כבר בפגישה הראשונה. לפעמים חיכתה קצת יותר, או נתנה צ'אנס בגלל נתונים טובים במיוחד של החתן. תמיד זה נגמר באותה תחושה קשה של בזבוז זמן ומפח נפש.
במקביל, ככל שגדל מספר הבחורים אותם סימנה כלא מתאימים, כך גדלו מספר ה'יועצות'. חברותיה הטובות אמרו לה חד וחלק: "הבעיה היא בך. תלמדי לוותר". הוריה שלחו אותה לפסיכולוגים ויועצי זוגיות.
בתחילה היא ניסתה להתווכח עם כל העולם, להסביר שהיא פשוט "לא מרגישה את זה". אחרי זה למדה פשוט להנהן על כל מה שאמרו לה. מהניסיון הבינה שזה יחסוך לה המון שעות של תסכול.
עם הזמן היא הלכה ושקעה לתוך אוקיינוס של ייאוש ודכאון. בשלב מסוים הורידה הילוך, והפחיתה במספר הבחורים איתם נפגשה. המספר הלך והצטמצם עם הזמן, ונועה החלה להשלים עם העובדה הכאובה שהיא עלולה להישאר לבד.
• • •
זו הייתה אחת הפגישות האלו שלא תולים בהם יותר מדי ציפיות: קרובה רחוקה ששמעה על הבחור ו"חושבת שהוא מתאים". נועה כבר מזמן עברה את השלב בו היא מסכימה אוטומטית לכל הצעה, אך גם הבירורים לא הניבו יותר מדי תוצאות. בסוף החליטה "ללכת על זה". גם ככה היה לה יום חופשי מהעבודה.
כשנכנסה ללובי השקט במלון הבחינה מרחוק בבחור נשען על הדלפק. המקום היה ריק מנפגשים נוספים, והיא הלכה ישירות לכיוונו: "שמואל?". הוא הנהן, והם התיישבו.
השיחה התגלגלה בעצלתיים, ונועה שוב הרגישה כמו רוכב אופניים שמתאמץ בעלייה; כשפעולה שאמורה להיות מהנה נהפכת לקושי ממשי. בינה לבין עצמה כבר "סיכמה" עוד פגישה ממוצעת ומטה, שתיגמר בלא כלום.
הכל השתנה כשהבחור החל לדבר על הישיבה שלו בבני ברק, וחושיה התעוררו באחת. "רגע אחד, אתה לא לומד ב'וולפסון'?", תהתה. "לא", הוא הגיב בפליאה.
תוך שניות הם קלטו את הטעות: היא נפגשה עם מישהו אחר. שמה של הבחורה איתה קבע להיפגש אפילו לא היה זהה לשלה, הוא פשוט שכח לשאול בהתחלה.
שיחה קצרה עם השדכנית אימתה את הדברים: הבחור איתו הייתה אמורה להפגש חיפש אותה בחוץ זמן רב, ובסוף התייאש והלך. הטלפון שלה היה על מצב שקט, ולא קלט את השיחות. גורל דומה עבר גם על הבחורה איתה היה אמור שמואל השני להפגש.
לא היה לה נעים להודות, אך נועה שמחה בינה לבין עצמה על ההזדמנות 'להבריז' מהפגישה. היא די הופתעה כשהבחור הציע בהיסוס: "אם כבר יצא שנפגשנו, למה שלא ניתן לזה צ'אנס?".
משראה שנועה מתקשה למצוא תגובה ראויה, הוסיף בחיוך: "אל תדאגי, המונית עליי".
היא התיישבה בחזרה. גם ככה אין לי תוכניות מיוחדות לעכשיו, אמרה לעצמה.
• • •
איך שהוא, החצי השני של הפגישה היה אנטיתזה מוחלטת להתחלה. הכול הרגיש נינוח וזורם, כאילו הם כבר הכירו שנים.
היא לא ידעה אם להניח את האצבע על העובדה שהם גילו שהם אוהבים את אותו זמר, או שאת שניהם מרגיע לצייר קריקטורות רנדומליות: הכל פשוט עבד פתאום.
כל הדרך מהמונית אל הבית היא לא הצליחה להסיר את החיוך מהפנים. "זה לא הבחור שחשבתי, אבל אני רוצה להיפגש איתו שוב", הודיעה להוריה בשנייה שנכנסה הביתה.
• • •
לפגישה השנייה הגיעה מלאת תקוות. הבלון התפוצץ בתוך דקות אחדות, כשהיא הרגישה שוב שהיא נשאבת אל תוך שיח מונוטוני וחסר נשמה.
"למה זה קורה לי?", היא התפוצצה לאחר הפגישה. בצר לה הסתגרה בחדר והחלה לשחזר את כל הפגישה הראשונה מהתחלה: החלק היבש שהתנהל לפני שגילתה על הטעות, והכיף האמיתי שליווה את החלק השני.
לפנות בוקר, כשקרן ראשונה של אור החלה לחדור מבעד לחלון, היא הבינה פתאום הכל.
בפגישה הבאה שיתפה אותו בכל עברה: התוכניות שלה, התקוות, ושנים של אכזבות. "בכל הפגישות התאמצתי כל כך קשה", סיפרה. "רק בפגישה איתך, כשגיליתי שזה לא הלך לפי התכנית, לא התאמצתי בכלל - ונהניתי באמת".
"ובפגישה הקודמת הכל חזר שוב", הוא הבין מייד, והיא חייכה. "אני אצטרך זמן להתרגל", אמרה לו. "אבל אני באמת רוצה לנסות לחוות את הפגישות ממבט אחר".
"זה בסדר גמור מבחינתי", הוא השיב, והוסיף בבדיחות: "קחי את הזמן".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זה לקח כמה חודשים עד שהיא מצאה את עצמה עומדת, מרוקנת מדמעות, תחת החופה.
0 תגובות