שלום, אני חזי (40) נשוי למעיין.
אנחנו הורים שאכפת לנו, הורים שעוקבים אחר ההתפתחות של ילדינו, ושמים לב לכל שינוי שחל אצלם, על למענה הנדרש בעז"ה.
הכל התחיל באותו ערב, בו קיבלנו טלפון מהמחנך של מוישי, שהיה אז בכיתה א'. זה קרה בתחילת השנה ממש.
הוא טען שמוישי לא הופך דף בזמן. כלומר: בחומש כולם עם אצבע כמו שצריך, והוא אף פעם לא בדף הנכון. מבחינתי זה פרוז'קטור לבדוק את מוישי.
דיברתי איתו קודם כל על כך, שאלתי אותו בשפה של ילד בכיתה א', האם הוא מרגיש קושי לעקוב אחרי המחנך כמו כולם. הוא הסביר לי שהוא עוקב כמו כולם, אבל כשהמחנך מגיע לבדוק אותו, הוא מעיר לו שהוא לא בדף הנכון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חשוב להזכיר: החומש הוא הספר היחיד שניתן לראות בו את העקביות. סידור למשל, הילד יכול לדקלם בעל פה, חומש הוא הספר בו ניתן לראות ממש את הבעיה אם קיימת. לכן, לקחנו את הדברים של המחנך ברצינות.
זה היה בשבילי חידה, איך יכול להיות שהמחנך לא רואה אותו בדף הנכון, והוא (מוישי) טוען שהוא עוקב עם המחנך יחד והופך דף כשצריך. בינתיים המחנך המליץ אבחון ADD קשב וריכוז. "חשוב לבדוק כמה שיותר מהר", אמר המחנך, "זה יביא למניעת משבר רגשי ולימודי".
המחנך היה נשמע מקצוען, והוא דיבר בשפה מרשימה. "אני כמובן למדתי חינוך מיוחד, אני מגיע משם", הוסיף, והמשיך: "חשוב שתדעו שאבחון מוקדם מונע מהילד תסכול ודימוי עצמי נמוך, ומאפשר לו לרכוש מיומנויות ללא צבירת פערים. בפרט שבגיל צעיר המוח מסוגל יותר, מה שמאפשר להקנות לילד אסטרטגיות למידה יעילות שישרתו אותו לכל החיים".
מאוד אהבתי את הקונספט, בפרט שהוא הגיע עם מילים של מקצוען. הייתה לי הערכה מאוד גדולה למחנך. אמרתי למעיין: "תקשיבי, זכינו למחנך מיוחד, באמת הוא מבין, והכי חשוב שהוא שם לב לזה". גם מעיין הייתה מרוצה משימת הלב שלו.
הגענו לאבחון, לאחריו קיבלנו תשובה ברורה: "אין לילד שלכם שום בעיית קשב ושום כלום, ילד חלק", קבעה המאבחנת. "אני חושבת שכדאי ללכת למרפאה בעיסוק, אולי יש לו קשיים בוויסות חושי, או לקויות למידה ספציפיות המצריכים אבחון דידקטי", הוסיפה.
אני ומעיין יצאנו יותר מודאגים: מבחינתנו מוישי הוא ילד עם בעיות אחרות. "מה זה יכול להיות?", שאלתי את מעיין. אבל היא הייתה נחושה לא פחות ממני, ולקחנו את הילד למרפאה בעיסוק. גם שם המרפאה בעיסוק אמרה: "אין לילד שוב בעיה, אולי כדאי ללכת לאבחון דידקטי".
כמובן, שככל שאנו עוברים אשת מקצוע והיא טוענת שהכל תקין, הלחץ גובר, והמחשבות על ילד עם בעיה יותר חזקות. אז כמובן, פנינו למאבחנת דידקטית, שגם היא כתבה בחוות הדעת - פענוח וקריאה: הילד שולט בכללי הקריאה ומזהה את האותיות והניקוד בצורה תקינה. הבנה: הבנת הנשמע והבנת הנקרא ברמה התואמת את בני גילו.
יצאנו משם בהרגשה שכנראה המחנך עם בעיה, שלחנו לו את האבחונים, שייווכח שאכן הכל תקין. תגובתו הייתה: "טוב, מה לעשות שבסוף אני זה שרואה אותו בכיתה, והמון פעמים אני רואה אותו בדף הלא נכון?!", ביקשנו מהמחנך שישים לב יותר, ויעדכן אותנו שוב
עברה תקופה, המפקח יצר איתנו קשר, לדעת מה מתקדם. הוא מאוד לחץ אותנו, וכרכר סביבנו שהמצב עדיין קיים וחייב טיפול. "אין שינוי. מוישי לא הופך דף לדף הנכון כשצריך, והוא היחיד בכיתה עם הבעיה הזו לצערי. הייתי מציע ללכת לבדוק הפרעה בעיבוד שמיעתי, לבדוק את הדרך שבה המוח מפרש את מה שהאוזן שומעת".
כאן כבר נכנסנו ללחץ אדיר, לא ידענו איך המאבחנים עד עכשיו לא עלו על זה. אבל המפקח שנכנס לתמונה והפגין ידע נרחב בנושאים הללו, הציע את התקווה האחרונה: "אני הייתי הולך לקלינאית תקשורת בשביל זה".
אנו כהורים רצינו לעשות הכל, ופנינו לקלינאית תקשורת. גם שם, הכל היה תקין. לאחר מכן הוא הציע עוד משהו, שאולי היה צריך להיות הראשון: אופטומטריסט התנהגותי המבצע בדיקת מיקוד ראייה מעמיקה שרופא עיניים רגיל לא תמיד עושה. אם יש בעיה, הוא נותן תרגילים לחיזוק שרירי העין והתיאום ביניהן.
גם שם: הכל תקין, הכל כמו שצריך להיות לילד בגילו.
לא ידענו את נפשנו, למה אצל המחנך בכיתה זה קורה, למה הוא טוען שיש בעיה שאנו לא רואים אותה. בתוך הלב תמיד הייתה מחשבה, שהמחנך למד את המקצוע, ואם הוא אומר, הוא יודע מה הוא אומר.
הלחץ לקראת כיתה ב' היה עצום. חששנו שמוישי שלנו בפיגור מוחלט מבחינה לימודית, ושקלנו להשאיר אותו שנה. אבל דווקא בגלל שהיה ילד חכם, מבין, שנון לגילו, הרגשנו שאנו עושים טעות אם משאירים אותו שנה בכיתה א'.
לאחר התייעצות עם גורם מכריע, הוא אמר: "הילד שלכם ילד חכם, אני לא רואה משהו ולא מצליח להבין על מה המהומה. הייתי נותן לו חיזוק בהוראה מתקנת, והוא יעלה שנה הבאה חזק יותר, כבונוס, ולא כחובה".
• • •
השנה הסתיימה, מוישי חזר עם כל ספרי הלימוד שלו מכיתה א'. ואז גילנו משהו, שגרם לנו עוגמת נפש עצומה.
החומש של מוישי היה חומש עם בעיה של - תקלה ב"עימוד".
בתהליך הדפוס, לא מדפיסים כל עמוד בנפרד, אלא מדפיסים גיליונות גדולים המכילים מספר עמודים (למשל 16 או 32 עמודים על גיליון אחד). אם הגרפיקאי או איש הדפוס סידר את העמודים על הגיליון במיקום לא נכון, לאחר הקיפול והחיתוך העמודים יופיעו בסדר מבולבל.
כאשר לילד יש ספר עם תקלת דפוס, נוצר מצב של חוסר התאמה מוחלט בין המציאות שלו למציאות של הכיתה. הוא מנסה לקרוא, רואה שזה לא קשור למה שהמחנך קורא, ומסיק שהוא "לא הבין" או שהוא "לא במקום".
מה בעצם המצב הזה גרם למוישי שלנו?
במקום להתרכז בתוכן של השיעור, מוישי השקיע את כל האנרגיה שלו בחיפוש טכני אחרי המקום הנכון. הוא נראה מוסח, אבל הוא למעשה עסוק בפתרון חידה שהחברים שלו בכלל לא מתמודדים איתה. מוישי בעצם ראה שכולם "בעניינים" ורק הוא לא. מבחינתו, הספר הוא הסמכות. אם הספר אומר שהוא בעמוד הנכון אבל המחנך אומר משהו אחר, הילד מתחיל לפקפק ביכולות שלו ולא במוצר הפגום.
אנחנו המבוגרים יודעים שטעויות דפוס קיימות כי ראינו אלפי ספרים בחיים. לילד בכיתה א' אין מספיק ניסיון כדי לדעת שספר יכול להיות פגום. הוא מניח שזה פשוט חלק מהקושי של הלימודים, וההרגשה הזו יכולה להופיע בכל כמה עמודים, מה שגרם למוישי להרגיש בכל השנה לא מוצלח ועם קושי שקורה רק אצלו.
מה שקרה בעצם: המחנך של מוישי לא טרח לרגע לשים לב במשך כל השנה על הפגם של החומש. לו היה בודק לרגע את המצב, ולא רק מבקש ממוישי לפתוח בדף הנכון, היה נחסך מאיתנו זמן, כסף, ועוגמת נפש נוראה לנו כהורים, והכי הכי, הרגשה של חוסר ההצלחה של מוישי, שהרגיש כל כך ילד בעייתי שלא מצליח.
ניגשנו למחנך עם החומש הפגום, הוא חיפש את המקום לקבור את עצמו. שתבינו, זה מוציא אותו פשוט חסר אחריות, אחד שמדבר במילון מונחים מקצועי וחינוכי, אבל את הדבר הפשוט ביותר שהיה צריך לעשות, לא עשה. זה כמו לדפוק על מקרר כי הוא לא עובד, בזמן שהתקע בכלל לא בחשמל.
המפקח שכרכר סביבנו ובאיזשהו שלה היה האיש שהטריד אותנו על המצב, מאוד התבייש. הוא התנצל כמה פעמים, וכינס את כל המחנכים במוסד לפגישה חשובה בנושא.
מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה?
לבדוק את ה"פשט" לפני שצוללים ל"דרש"
בעולם המודרני, אנו נוטים לרוץ מהר מאוד לפתרונות מורכבים – אבחונים דידקטיים, קלינאיות תקשורת, קשב וריכוז. הסיפור מוכיח שלפעמים הבעיה היא טכנית וחיצונית לחלוטין. לפני שמתחילים תהליך אבחוני יקר ומלחיץ, כדאי לבצע בדיקה פיזית ופשוטה של הסביבה: האם הכיסא נוח? האם הציוד תקין? האם הספר של הילד זהה לספר של המורה? בדיקה טכנית של שתי דקות הייתה חוסכת שנה של עוגמת נפש.
מונחים מקצועיים אינם תחליף להתבוננות פשוטה
המחנך והמפקח השתמשו ב"שפה מרשימה" ובמושגים מעולם החינוך המיוחד כדי להסביר את המצב. זה יצר מצג שווא של מקצוענות שגרם להורים, לבטל את תחושת הבטן שלהם מול "המומחים". אסור לתת למילים גבוהות לסנוור אותנו. תפקידו של איש חינוך הוא קודם כל לראות את הילד במובן הכי בסיסי שלו. מקצוענות אמיתית נמדדת ביכולת לרדת לפרטים הקטנים ביותר בשטח, ולא רק בציטוט תיאוריות על עיבוד שמיעתי או ויסות חושי.
האמון של הילד בעצמו ובמבוגרים שסביבו
הנקודה הכי כואבת בסיפור היא החוויה הפנימית של מוישי. הוא חווה ערעור בתפיסת המציאות, הוא ידע שהוא עוקב, אבל הסמכויות סביבו טענו שלא. כשיש פער בין מה שהילד טוען ("אני עוקב") לבין מה שהמבוגר רואה ("הוא לא בדף הנכון"), במקום להניח שהילד "לא מודע לקושי שלו", צריך לצאת מנקודת הנחה שהילד דובר אמת ולנסות להבין איך המציאות שלו נראית. הקשבה אמיתית לילד הייתה מובילה להסתכל בתוך החומש שלו הרבה קודם לכן.
0 תגובות