השבוע נפל דבר בישראל. אחרי שנים של מחלוקות, קיטוב שלא ידענו כמותו, ומלחמת גושים שקרעה את החברה הישראלית. יהודה מול ישראל, ימין מול שמאל, חרדים מול כולם. נדמה היה שדבר לא יוכל לאחד אותנו עוד. והנה, תמונה אחת, מרגע אחד בבאסטה רחוקה בתאילנד, הצליחה לעשות את מה שרבים חשבו לבלתי אפשרי: היא איחדה את כולם בתחושה אחת צורבת של תדהמה, כעס, ובעיקר מבוכה עמוקה.
זהו סיפורו של אברך משי צעיר מנתיבות שהפך רק לפני שנה לסמל המאבק נגד גיוס החרדים. הוא כונה מיד בתואר המוגזם (והקצת שחוק) "אסיר עולם התורה". אלפים מאנ"ש יצאו לרחובות למענו, חסמו כבישים וקרעו קריעה על "ביזוי כבוד התורה". כששוחרר, הוא התקבל כגיבור, הובל ברכבי יוקרה בין בתי רבנים וזכה לקבלות פנים חגיגיות שבהן נשא נאומים נלהבים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"אשריך שנתפסת על דברי תורה", כרבי עקיבא בשעתו.
אלא שהתמונה שדלפה לרשתות החברתיות הציגה מציאות שונה בתכלית. בתמונה נראה "האברך החשוב" כשהוא בגופייה ובמכנסיים קצרים, נטול כל סממן חזותי יהודי, כשהוא מבלה בנופש בתאילנד. הפער בין הדימוי של הצעיר המוסר נפשו בתוך כותלי הכלא למען קדושת התורה, לבין המראה שלו בלב פוקט, עורר גל ביקורת חסר תקדים שחצה מגזרים.
זה שלך, זה של כולנו
הציבור הכללי חש מרומה. "אלו פניהם של אסירי עולם התורה?", תהו גולשים חילונים ברשת, "על זה יצאתם לרחובה של עיר?". אפילו פוליטיקאים לא נשארו אדישים, אדישים? קפצו על האתרוג כזה היה ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט כששיתף את התמונה וכתב בארסיות: "זה שלך, נתניהו. וזה לא AI".
אבל הכאב והמבוכה היו קשים אף יותר בתוך הציבור החרדי עצמו. שם הרגישו רבים שהבחור "נפל עליהם" והפקיר כל טיפה של אחריות מינימלית. "אם בשביל הצבא הוא מוכן לשבת בכלא, אבל חופשה בתאילנד אין בעיה – על מה בדיוק נלחמנו כאן?", היו מי שכתבו בחריפות שעדיף היה לא לתת לעריקים כאלו לצאת מהארץ, אבל אם כבר הצליחו לחמוק מוטב – לא לתת להם לחזור.
כמקובל במחוזותינו טחנות האפולוגטיקה טחנו מהר מאד. מקורביו של האברך כמו אחיו ניסו לגונן עליו, הם טענו כי הוא "בסך הכל יצא להתאוורר" וכי הוא עדיין שומר על אורח חיים חרדי למהדרין וקובע עיתים לתורה. ארגון "עם קדוש", שערך לו את קבלת הפנים המפוארת, ניסה להגדיר את הסערה כ"סערה בכוס מים", בטענה שזו רק תמונה בבגדי טיול.
ברור לכולנו שהתמונה הזו לא הייתה רק תיעוד של חופשה; היא הפכה לסמל של משבר אמון עמוק, לרגע מזוקק שבו כולם הרגישו שמישהו מטיח בהם "אני שם עליכם פס".
בעוד הרשת גועשת היו שביקשו להציע זווית הסתכלות חדשה לגמרי על כל הפרשה הזו. הרי כל בליין יודע "תמונה אחת שווה אלף מילים" (שם, שם)
החשוד המיידי
מאז שחוק הגיוס חזר לשולחן, עולם התורה הפך חרד לתורה יותר מאי פעם. בעקבות המשבר הפוליטי והחברתי, החלו להישמע חרדות עמוקות לעצם קיומו של עולם התורה, ובעיקר לזה הספרדי, שמוצא את עצמו לא פעם בקו האש הראשון.
המספרים שמאחורי סערת "אסירי עולם התורה" חושפים מציאות מטרידה שקשה להתעלם ממנה: נכון להיום, כמעט כל העצורים על ידי המשטרה הצבאית בגין עריקות הם בני עדות המזרח. למעט מקרים בודדים שבהם שוחררו במהירות, הנתונים מצביעים על כך ש"הטרף הקל" של רשויות האכיפה נמצא דווקא בקרב הציבור הספרדי, בעוד הריכוזים האשכנזיים נותרים מוגנים יותר.
"הוא לא יכול לחיות אחר כך"
כדי להבין את עומק המסירות והחשש, די להיזכר בפגישה הנדירה והמצולמת שנערכה בביתו של ראש הישיבה הרב דב לנדו. באותה פגישה עם קצין מילואים, כשהועלתה הצעה לשלב בחורי ישיבות בביקור פצועים.
הקצין ניסה בעדינות "בחור אחד לבקר פצוע אחד, שיבוא ללוויה אחת, לא כולם". השיב הרב נחרצות: "חס ושלום. בחור צריך ללמוד, לוויה זה לא צריך". הרב לנדו הסביר לאורחו: "אדם רגיש, זה יכול להפריע לו לכל הלימוד. הוא יראה פצוע אחד, הוא לא יוכל לחיות אחר כך".
אלף נכנסים עם כיפה
שלא במקרה היה קשה להתעלם השבוע משטף הסרטונים על אפליית הסמינרים והישיבות. שוב נזכרנו שאותה אכפתיות מהתורה ולומדיה נעצרת ברגע שהיא פוגשת את חומות המעמדות הפנימיים. בעוד הציבור החרדי יוצא לרחובות בהמוניו עבור "גיבורי עולם התורה", בתוך כותלי הישיבות והכוללים עצמן ממשיכה להתקיים אפליה עדתית ממוסדת שכבר כמעט איש אינו טורח להכחיש.
הנתונים מסקרים שפורסמו כאן באתר כיכר השבת אינם פחות ממטלטלים: 84% מהציבור החרדי מודים שיש אפליה עדתית במוסדות החינוך. בישיבות הליטאיות היוקרתיות, שמתעטרות בצדק בכתר התורה, קיימת לא פעם מכסה לא רשמית לספרדים שאינה עולה על 15% עד 30%. שלא לדבר במקרים קיצוניים יותר, כמו בישיבות החסידיות, מספר הבחורים הספרדים עומד על אפס עגול.
המציאות הזו יצרה מעין מערכת הסללה חצי רשמית, שבה המוצא העדתי קובע את עתידו של הילד החרדי מבטן ומלידה. מתברר שאנחנו מוכנים למסור את הנפש למען "אסיר עולם התורה" כשהוא ניצב מול הצבא, אך כשהוא מבקש להתקבל לישיבה אשכנזית מובחרת, הוא ותורתו אומנתו נותרים מחוץ לשער. לראשונה בתולדות עם ישראל אפליה בלימוד תורה על רקע גזעי תהיה רשומה רק על שמנו.
זה בדיוק מה שקרה עם אותו אברך בתאילנד, ברגע אחד, מהרגע שהוסר ממנו טלאי העריקות, נדמה כאילו הופקר. שוב ושוב אנו מוצאים את עצמנו נבוכים מול תמונות של בחורים עריקים שנתפסו באילת (וד"ל), או הסתבכו בנהיגה בשיכרות, והציבור מוריד את הראש בתקווה שהסערה תחלוף.
כאילו קיימת הסכמה שבשתיקה: אם בחור עזב את לימוד התורה בגלל סוגיית הגיוס, על זה נרעיש עולמות; אבל על אלף ואחת הדרכים שבהן הם נפלטים מעולם התורה, למי באמת אכפת?
לו רק הייתה מתפרסמת תמונה של אותו אברך בכובע וחליפה, ולצדה תמונה אחרת שלו בלי כיפה, במדים ועם נשק - כמה מניפולציות, כמה "טראסק" היינו עושים בעבור אותן תמונות.
מעשה שהיה באמת
זה היה לפני 40 שנה בערך, בחור ספרדי רצה מאוד להתקבל לישיבה חסידית מפורסמת. הוא פנה אל ראש הישיבה, שלימים הפך להיות אדמו"ר, ואמר לו: "אני רוצה להיכנס לישיבה שלכם".
ראש הישיבה ניסה להסביר לו בעדינות שאין אפשרות לקבל אותו."אין לנו מקום למיטה בשבילך", אמר. הבחור לא ויתר והשיב מיד: "אני יכול לישון על בסיס פנוי, ואם צריך אקח מזרן לבית המדרש".
אמר לו ראש הישיבה: "גם בחדר האוכל אין לנו מקום עבורך". ענה הבחור בהתלהבות: "זה בכלל לא מפריע לי. סבתא שלי גרה ממש כאן, שני רחובות מהישיבה. אני אוכל אצלה".
כך ניסה ראש הישיבה לדחות אותו פעם אחר פעם, אבל לכל טענה הייתה לבחור תשובה מוכנה.
ואז הבריק לראש הישיבה רעיון שממנו, כך חשב, כבר לא תהיה לבחור דרך מילוט. "תראה", אמר לו, "בישיבה שלנו מדברים יידיש, ואתה הרי דובר עברית".
אבל גם הפעם הבחור לא נבהל. "ברוך ה', אני בחור מוכשר", אמר בביטחון, "תוך זמן קצר כבר אבין יידיש". חייך ראש הישיבה ואמר: "איך תבין יידיש, אם אפילו עברית אתה לא מבין...".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בימים שטרם קבלת התורה כבר ניתן לשמוע את אותה בת קול מצווחת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".
0 תגובות