הטלפון צלצל, והשקט של ביתי התמלא בבכי קורע לב. לפעמים יש רגעים שאתה כבר יודע מראש שהשיחה שתבוא תשנה משהו עמוק. היא לא עוד שיחה, היא לא עוד מילה. היא זעקה.
לפני מספר שבועות קיבלתי טלפון מאמא יהודייה. קולה נשמע שבור לרסיסים, ועוד לפני שהצלחתי לומר מילה היא כבר פרצה בבכי. "את הבת שלי הפסדתי," היא אמרה בקול חנוק, "אבל אולי יש עוד תקווה… אולי אפשר להציל בנות אחרות. אולי… אולי גם את הבת שלי, אם השם ירחם".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
וכך היא סיפרה לי:
בתי לומדת בסמינר חרדי למהדרין, מסגרת טובה, חינוך מצוין, שם נחשב. הבת שלי תמיד הייתה ילדה למופת – התנהגה בכבוד, עזרה בבית, שמרה על צניעות, דיברה בנחת. תמיד שמעתי עליה שבחים מהמורות, מהשכנות, מכל הסביבה. אבל הכול התחיל להתערער בחופש האחרון.
לב של אמא הרגיש שמשהו השתנה. משהו התרחק, משהו נסגר. הרגשתי שבתי מתנתקת ממני, מסתירה משהו. ואז זה קרה. באחד הימים גיליתי פלאפון שהוסתר עמוק בתוך החדר שלה. ליבי פעם בחוזקה – מה עושה פלאפון כזה בביתנו? זה לא החינוך שלנו. זה לא הדרך שבה גידלנו. זה לא מה שהשם רוצה. נכנסתי לתוך המכשיר וחשכו עיניי.
בתי הצנועה, הילדה שגדלתי עליה דורות של דמעות ותפילות – מתכתבת. בהתחלה עם בנות מהסמינר. שיחות ותכנים שמעולם לא העליתי על דעתי שתיגע בהם. אבל אז ראיתי משהו נוסף. היא מתכתבת עם בחור חרדי. בחור מישיבה. בחור שגר בבניין מולנו. דמעות פרצו מעיניי. זו הבת שלי. בת 16. אלוקים אדירים, לאן היא הגיעה? המורות שלה תמיד שיבחו אותה – על הצניעות, על הטוב לב, על היראת שמיים. ופתאום – כל זה קרס מול עיניי.
האינסטינקט הראשון שלי היה להתפרץ, לצעוק, להעניש. אבל עצרתי. נשמתי עמוק. אמרתי לעצמי: לא. זה לא הדרך. לא בצעקות. לא באיומים. יש רק דרך אחת – אהבה. חשבתי לעצמי מה יועילו הצעקות? האם הן ישנו משהו? ברור שלא. וזכרתי – את הבת שלי אני אוהבת בכל מחיר. מה שתעשה, איך שתהיה – אני אקבל אותה באהבה. כי אלוקים – כן, אלוקים – רוצה שאאוהב את בתי ככה. גם אם נפלה. גם אם התרסקה. היא הבת שלי.
בלילה ההוא ישבתי לדבר איתה. דמעות זלגו מעיניי. לא הטפתי, לא שפטתי. רק אמרתי לה: "תדעי, בתי היקרה, שאני אוהבת אותך. איך שאת. אני לא דנה אותך. אני לא שופטת אותך. אני כאן בשבילך. תמיד". כנראה היא הרגישה. הרגישה שאמא שלה נשארת אמא. ופתאום – היא נפתחה. היא התחילה לספר לי על החברה שלה בסמינר, על ההשפעות, על הסרטונים, על הדברים שהרסו את התמימות שלה.
אבל מה ששבר את ליבי יותר מכל – היה להבין שהיא לא היחידה. זו תופעה. תופעה שמתרחשת מתחת לפני השטח. גם בבתי־ספר טובים. גם בסמינרים נחשבים. אותו לילה, בתי הבטיחה לי שתלך לדבר, שתבקש עזרה. אבל אני, כאמא, נשארתי עם שאלה קשה: למה אף אחד לא מדבר על זה? כולם כותבים על בחורים נושרים, על הישיבות, על הצורך בשינוי. אבל מה עם הבנות שלנו? מה עם הנשמות היהודיות שהולכות לאיבוד בשקט, בסתר? האם הן לא נשמות קדושות?
כן, פחות מדברים על זה. אבל יש נשירה נסתרת גם בבנות. תופעה שלא הייתה פעם – והיא כאן, מתרחשת מול עינינו. אני כותב את הדברים האלה אחרי עשרות טלפונים. הורים, אמהות ואבות – שפונים, בוכים, מתחננים: "כתוב גם על הבנות. אל תשאיר אותן בחוץ". אי אפשר לטאטא. אי אפשר להסתיר. אי אפשר להתעלם.
ואני, כשאני יושב וכותב, שומע גם סיפורים אחרים. אבא שסיפר לי שבתו, ילדה עדינה ומלאת אור, החלה להתרחק. היא הפסיקה לשתף, התחילה לשקר, והוא הבין שמשהו מתרחש. אמא אחרת, שגילתה לבתה קשרים לא בריאים, לא ידעה איך להתמודד. ומורה אחת לחשה לי: "גם אצלנו יש בנות על הקצה. אבל מפחדים לדבר". אבות מסתובבים בבית כמו צללים. אמהות לא ישנות לילות. וכולנו עוצמים עיניים. אבל אסור להמשיך ככה.
אמא אחת שלחה לי מייל. היא העתיקה בו מכתב קצר מבתה הנערה…היא כתבה: "אמא, אני לא רעה. אני רק רוצה שתקשיבי לי. אני רוצה שתדעי מה עובר עליי. אני רוצה לחיות, אבל לפעמים אין לי כוח. אל תכעסי עליי – תחבקי אותי". קראתי את השורות האלה והלב שלי נקרע. זו זעקה של דור שלם.
ואני פונה גם אליכם, האבות. אל תחשבו שהתפקיד שלכם נגמר בפרנסה. הבת שלכם צריכה אתכם. את המילה החמה. את המבט שמראה – "אני גאה בך". היא צריכה לדעת שיש לה אבא שמאמין בה.
פעם היה עולם אחר. לא פלאפונים, לא מסכים, לא השפעות מכל עבר. הבנות היו תמימות, העולם היה סגור יותר. היום – העולם פרוץ. הכול גלוי. והנפילות – מהירות. בשניות.
אמהות יקרות – יש מה לעשות. הדבר הראשון, והכי חשוב – זה אהבה. לתת לבת שלך להרגיש שהיא אהובה בכל מצב, בלי תנאים. ילדה שגדלה בתחושה שאמא ואבא אוהבים אותה תמיד – יש לה עוגן. גם אם תיפול – היא תחזור. וגם אם לא – היא פשוט לא תיפול.
והדבר השני – קשר. שיחה שבועית. לפחות פעם בשבוע לשבת עם כל ילד לבד. לשמוע אותו. להקשיב. לתת לו מרחב לשפוך את הלב. הורים יקרים – הילדים שלכם לא מחפשים מושלמות. הם מחפשים לב.
גם המורות, המחנכות, צוותי הסמינרים – צריכים לדעת: כל מילה שלכם יכולה להרים. ויכולה גם לרסק. זה לא דור של פעם. זה דור חדש. עולם אחר. את זה חייבים להבין.
אבל לצד הכאב – יש גם תקווה. כי כל נשמה יהודית היא נשמה קדושה. גם אם התרחקה, גם אם נפלה – תמיד אפשר לחזור. הקב"ה לא מוותר על אף אחד. גם לא על הבנות שלנו. אני זוכר את אותה אמא שאמרה לי: "ברגע שבתי ראתה שאני אוהבת אותה בכל מצב – היא נפתחה. היא הרגישה שיש לה בית. שיש לה אמא." וזה הכוח. לא המכות. לא האיומים. אלא אהבה.
הכאב הזה נוגע בי אישית. כי אני שומע שוב ושוב על בנות שהולכות לאיבוד מתחת לפני השטח. ועל ההורים – שמתרסקים מכאב. הגיע הזמן לדבר. להתעורר. לזעוק את הזעקה של הבנות שלנו. הבנים יקרים לנו – אבל גם הבנות לא פחות. הן העתיד שלנו. הן התקווה שלנו. הן הלב הפועם של עם ישראל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואני מסיים במשפט אחד שיישאר בלב: אהבה היא לא פרס – היא חמצן. ילדה שתרגיש שיש לה בית – לעולם לא תלך לאיבוד.
אמא, אבא – תחבקו את הבת שלכם היום. אל תחכו למחר. כי הלב שלה זועק עכשיו.
שבת שלום ומבורכת שנדע לאהוב, להכיל, ולהיות שם באמת.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות