כשנכנסתי לישיבה הקטנה לקחתי על עצמי קבלה: בכל ליל שבועות אלמד באופן רצוף, עם תענית דיבור מלאה.
אני יודע מה אתם חושבים, אבל האמת היא שמעולם לא נחשבתי לאחד ה"שטייגעניסטים" הגדולים בשיעור שלי. פשוט הרגשתי שאם כבר יש לילה אחד שמוקדש כולו לתורה, אין סיבה שלא לעשות את זה עד הסוף.
בחיים לא אשכח את סיומו של אותו לילה, בשנה בה למדתי בשיעור א' בישיבה קטנה. כשקרניים ראשונות של שמש חדרו מבעד לחלונות בית הכנסת הרמתי את מבטי מהגמרא, שאפתי אוויר, והרגשתי אושר אמיתי ופשוט ממלא אותי, כזה שמעולם לא הרגשתי לפני כן.
הסיפוק היה כמעט מוחשי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המנהג חזר על עצמו במהלך כל שנות לימודיי בישיבה הקטנה: באותו מקום קבוע בבית הכנסת השכונתי, על אותו סטנדר כמעט. התחושה שהגיעה עם שחר אף פעם לא אכזבה. הרגשתי שמצאתי לי את המקום המיוחד שלי בבית השם.
• • •
כשעליתי לישיבה הגדולה תוכניותיי לא השתנו: תענית דיבור ולימוד רצוף, כל הלילה. המציאות לעומת זאת, חשבה אחרת.
כבר כשהתיישבתי בבית המדרש ובחורים החלו להסתדר במקומותיהם, ניגשו אליי כמה מחבריי במטרה לפתוח בשיחה קלילה קודם הלימוד. כשסימנתי להם שאני בתענית דיבור, הם הגיבו בגיחוכים וטפיחות על השכם: "תראו מי נהיה ה"צדיק" של השיעור", צחקו עליי.
ידעתי שזה היה מתוך ידידות אמיתית ובלי כוונה רעה, אך הריכוז כבר היה ממני והלאה.
בינתיים, בית המדרש החל להתמלא בהמולה. רובם אכן למדו ברצינות, אך פה ושם ניתן היה לראות כאלה שמצחקקים, שותים ברעשנות פחיות "אקסל" ומכרסמים עוגות.
צד אחד בי רצה באמת לדבוק במסורת שמילאה אותי בכל כך הרבה שמחה בשנים הקודמות, אך צד אחר דחף אותי החוצה, אל המרפסת, שם עמדו קבוצות קטנות שדנו בעניינים אקטואלים בוערים.
אני לא זוכר מתי היה השלב המדויק במהלך הלילה שבו נטשתי את הגמרא, ויצאתי יחד עם עוד כמה חברים "לשאוף אוויר".
מאותה שנה נשכחה המסורת. בתוך תוכי השלמתי עם זה שאני בחור "בינוני", שלא מתאים לדברים כאלה. "הגזמתי עם השאיפות. זה גדול עליי", הסכמתי עם עצמי.
• • •
שנים אחר כך מצאתי את עצמי יושב בפגישת שידוכים מול אדל, בחורה נחמדה בת גילי שעברה מסלול חיים דומה לשלי, ומצאה חן בעיניי מאד.
זו הייתה הפגישה השלישית, והשיחה בינינו כבר גלשה למחוזות אליהם לא הגענו עד עכשיו: חוויות רוחניות שעברנו, התפילות והציפיות שלנו לעתיד.
"איזה חג אתה הכי אוהב?", היא שאלה פתאום, במה שנראה היה לי כמעבר חד בנושא השיחה.
משראתה שאני מתחבט בשאלה ברצינות גמורה, צחקה וענתה במקומי: "אני הכי אוהבת את שבועות".
"באמת?", עניתי מופתע. כשראיתי את מבטה השואל מיהרתי להוסיף: "אני חייב להודות שציפיתי לשמוע חג קצת יותר "צבעוני" כזה, כמו פורים או סוכות".
היא חשבה קצת, ואז הגיבה: "לנו הבנות אין הרבה הזדמנויות לחוות את לימוד התורה בצורה מסודרת. כלומר, יש את השיעורים בסמינר, אבל זה תמיד הרגיש לי קצת כמו חלק מהלו"ז של הלימודים - לא "על באמת"". הנהנתי בהבנה.
"בליל שבועות אבא שלי נוהג ללמוד יחד עם האחים שלי בבית", היא המשיכה, והוסיפה בחיוך: "אני חושבת שזו הייתה בקשה של אמא. היא רצתה אווירה של תורה".
"במשך שנים נהגתי להקשיב להם, מתווכחים בלימוד בסלון. אני לא זוכרת מתי זה היה שהתחלתי להצטרף אליהם בעצמי, לשאול שאלות ולנסות להבין".
"בשלב מסוים זה נעשה מנהג כזה בבית. אחים שלי תמיד צוחקים שאני ה"תלמידה חכמה" של הבית, שהייתה צריכה ללמוד ב'כולל'", סיכמה בחיוך. אחרי כמה שניות הוסיפה: "אני יודעת שזה בטח נשמע לך מוזר".
בקושי מצאתי מילים. הסיפור שלה החזיר אותי שנים אחורה, לתקופות היפות שלי מול הגמרא, ללימוד רצוף של שעות שהותיר אחריו תמיד טעם שאי אפשר להסביר.
"זה לא מוזר לי בכלל", הצלחתי בסוף להגיד. היא חייכה.
• • •
כמה שנים אחר כך ישבתי מהורהר ליד השולחן בסלון ביתי, שתי גמרות מונחות מולי. בני הבכור גרגר בהנאה מעריסתו, והדים רחוקים של לימוד הגיעו מבית מדרש סמוך.
אדל, אשתי היקרה, הופיעה עם צלחת של עוגות והתיישבה לידי.
"שנתחיל?", אמרתי בחיוך. היא הנהנה.
0 תגובות