שמתי לב, שכשאני צועדת וחולפת על פני בנייני המגורים מקדמות את פניי צלילי שעונים מעוררים, אשר מתפשטים מבין אשנבי חלונות הבתים ומלווים צעידתי. חלקם צלילים ענוגים קלאסיים כסרנדה, חלקם צורמניים.
בהמשך צעידתי שמעתי צליל תרועה, אשר צימרר והחריד אף את אלופי הישנים משנתם, קול שברים של שופר הרעיד את ליבי, אף דגים שבים נרעדים מקולו של אלול הזכרתי לעצמי. האויר הצח והשקט שעטף את היקום היוו במה נוחה לטוהר מחשבותיי.
"אלול היום" הזכרתי לעצמי.
אלול, מהווה את סגירת שערי השנה ומפנה דרכו למפתחות המשומנות בטוב של השנה החדשה. העברתי במחשבתי גלויות נוף תשע"ה כבשקשוק גלגלי רכבת מהירה. נופים נופים חלפו מול עיניי, הספקים, הישגים, יעדים שנכבשו וגם כאלה שלא.
מחשבה אחת נתפסה על דיסק מחשבותיי. "האם כל משאלות הלב שהצבתי כיעד כיבוש מומשו עבורי השנה"? "מה עלי לעשות בשביל אלו שלא התממשו"? השאלה המחשבתית הזו מן הסתם עולה אצל כולנו בציר חשבון הנפש או בשעת נעילת סיכום השנה.
מחשבה זו זרקה אותי אל ניחוח הנפטלין של גלי ההסטוריה של עם ישראל. אחרי ארבעים שנות צעידה מפרכת במדבר, עם ישראל היו צמאים להכנס בשערי ארץ ישראל המובטחת ולהעניק מרגוע לכף רגלם.
אלא, שמנהיגם הגדול משה רבנו לא זכה להכנס בשערי ארץ ישראל משום תפילה אחת נוספת שהיתה חסרה לו. המחשבה המצמררת הזו מהווה עבורי סיכום שנה ליעדים שלא הושגו על ידי.
"תפילה אחת חסרה לכך"!
זהו משפט הסיכום שלי.
כעת בעומדנו בשערי יציאה מתשע"ה ובשערי כניסה לתשע"ו, נזכיר לעצמנו ונתכוון בהתאם, כי תפילת ראש השנה שבפתח היא בבחינת ה"תפילה הנוספת" שחסרה לנו עבור משאלות לב שחפצנו וטרם התקבלו לרצון.
רק תפילה אשא, נישא בסיכומה של שנה ובשערי כניסת שנה מתוקה.
]]>
