עם תחושת ההתעלות של ימי החג, עם התחינה והעתירה אל הבורא יתברך שיגאלנו במהרה וישיב עבודת בית המקדש למקומה, נכנס בימים אלו כלל ישראל אל זמן הקיץ, ומייחל ומצפה שזו תהיה שיגרה מבורכת; שכל המעיב, המעיק והמציק – יסורו וייעלמו כלא-היו.
ויש על מה לבקש שכן שיגרת היום-יום אינה תמיד מרנינה. לצערנו ולכאבנו, יש מי שלא זכו להיחשף למאור שבתורה, תינוקות שנשבו שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם על כור מחשבתם ועל תפארת יהדותם, ולא עוד אלא שהם מוסתים בידי קומץ שיש לו עמדות ומעמד, העושקים מהם כל זיק יהודי וחומסים מהם את הזכות לחוג את הפסח כהלכתו ולקיים מצוות ה' כחוקתן.
ויש בשיגרת היום-יום גם מערכות על משמר חומת הדת ויהדות, וגם מאבקים בלתי פוסקים לקיומן של המסגרות המבטיחות את היכולת לקיים אורח חיים חרדי, כמורשת אבות המסורה מדור לדור.
עומדים הננו בשער לקראת זמן הקיץ הבעל"ט, הרבה משימות עומדים בפנינו בימים הבאים לקראתנו. חכמי התורה והישיבות התרעננו וקיבלו תוספת כח ואומץ להתחיל את ה'זמן' ב'התחדשות' והתעלות, התלמידים נכנסים לישיבות ולת"ת עם "קבלות חדשות" לתיקון ושיפור ויעול, וצריכים להרבה תפילות וסייעתא דשמיא כדי לעמוד בהצלחה – זקוקים אנו לרחמי שמים ולסייעתא דשמיא בכל צעד ושעל – ואין כמו זכויות ימי החג הנעלים והמרוממים אותם מבקשים הכל 'לאסור בעבותים', כדי להמליץ טוב על יהודים, לרומם את שיגרתם ולהבטיח את עתידם המתמצה בבקשה הנובעת מפניות הלבבות: "לשנה הבאה בירושלים".
● ● ●
באור ליום שישי חול-המועד הקרבנו לגודל הכאב והצער קרבן עולה תמימה, נפש יהודי הומיה שהתקרב לדרך ישראל סבא, בעת סיכן את נפשו להשתטח על קברו של יוסף צדיקא בעיר שכם ת"ו.
מה מחפש יהודי בימי חול-המועד על קברים? ולמה צריכים להסתכן ולהגיע בדוקא בתוככי העיר שכם אשר תושביה להוטים בשנאת יהודים? מנין לקחו דרך להסתכן ולחדור בתוך קן נחשים בעיר המחבלים בשכם, תוך כדי סיכון נפשם על דברים שאין להם כל צדק יהודי והלכתי?
המסקנה אמנם מביא לידי צמרמרות קשה בלב כל יהודי שפוי, ובודאי לאנשים הצועדים בדרך התורה וההלכה הצרופה. לגודל הכאב נסחף נפש יקרה זה הי"ד לקבוצת התמהוניים אשר החליטו לחרף את נפשם ולסכן את חייהם בפועל ולהגיע לקבר יוסף הצדיק בעיר שכם הנצורה, כאשר בחסדי ה' שאר המלווים היהודים ניצלו בנס, אך מעשה הנס שלהם אינו מחוויר לעומת ההפקרות בנפשות שלהם בעצם מעשה ההתאבדות ללא צדק והגיון.
מדובר על מעשה של הפקרות ופזיזות הראוי לכל גינוי והוקעה מכל חוגי ורובדי הציבור, שהרי בין האנשים שיוצאים למקום ישנם גם קטינים ובני נוער, אשר נסחפים לתעמולה האווילית להצטרף למסע ההפקרות, תוך סיכון חיי נפש ממש.
המשתתפים במסע באים מתוך חוג הנתמך ע"י ימנים-קיצוניים המטילים חיתתם על כל הסביבה שהם נמצאים בה, רבים מכירים ויודעים את מעשיהם החמורים והמסוכנים ביותר, אך משום מה מבליגים להם ומסתכלים באדישות אחרי מעשיהם המסוכנים בתוככי השכונות החרדיות הוותיקות, כאשר אנשים המזוהים עם אנשי הקבוצה והחוג הזה מתנפלים על ערבים עוברים ושבים, רק מתוך שנאה והתגרות, ללא כל פרובוקציה מצד הערבים וגם מבלי ליכנס לסכנה החמורה של התגרות בהם, אשר עוונה ועונשה מפורש בחז"ל, דברים קשים ונוראים, אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה וכו', הרי גם כל איש ישר מבין שערבי המקבל מכות בעברו בשכונה מסוימת, בפרט כאשר הדבר חוזר ונשנה שוב ושוב, הרי הוא יספר על כך לחבריו, לבני משפחתו, לראשי השבאבה וכו', ומי יודע מה הם עוד יכולים לעולל כנקמה ח"ו היל"ת, ולדאבוננו כבר היו נסיונות וגם מקרים חמורים בשכונות החרדיות שם מפעילים הללו את נחת זרועם בערבים, וגם סומא ההולך בחושך רואה את ההתראה והסכנה בגינם של אנשים הללו.
יצויין כי כבר לפני שנים ישבו על המדוכה רבותינו הבד"צ שליט"א, ונתפרסם "אזהרת הקודש" נגד מעשיהם של המופקרים. עסקנים גם דאגו שהמודעה תגיע לתקשורת הפלשטינית ושתתפרסם שם בהבלטה, בכדי להבהיר שלתושבי השכונה החרדית כואב דבר ההתנכלויות של אנשים הללו לערבים ואינם מזדהים, ואף מוחים כנגדם.
אחרי מעשה ההרפתקאות החמורה של המסע המופקר ללוע הארי בשכם חייבת להיות הוקעה חד משמעית מקפת וכוללת מכל חוגי ורובדי הציבור, להסתייג מהם ולהוקיעם בלשונות חריפות, כי מי יודע לאיזה שגעון תוביל הצעה הבא שלהם, ולאיזה מסע הרפתקאות חמור ומסוכן עלולים הללו לסכן ילדים ומבוגרים רח"ל.
לחרפתנו, גם כיום פועל מערכת יחצנו"ת משומנת, ומתפרסמים כתבות אוהדות, בליווי תצלומים, בעיתונות חרדית ומגזינים למיניהם, שם דוקא מאשימים את הצבא המתנכלים להם ונוהגים בהם בחוסר סבלנות וביד קשה שלא לאפשר להם ליכנס לתוככי שכם הנצורה, ועוד נהפכו למתקיפים על שלא נותנים להם די הצורך להשתולל בהרפתקאותיהם המסוכנות והמופקרות שלהם.
● ● ●
לדעתי, אין זה נושא השייך לקנאות ולקנאים שמתנגדים להרפתקאות הנסיעות המופקרות הללו. זו שאלה יסודית שחסר כאן ההשקפה הנכונה, חסר ההבנה בערך של קדושת החיים.
בין שלל המצוות והאיסורים המופיעים בפרשת "קדושים" מופיע איסור הקרבה למולך. מהו טיב האיסור להקריב למולך? האם האיסור הוא על עצם הקרבת הבן או הבת (חטא מוסרי) או שמא האיסור נובע מזיהוי שגוי של עובד ה', שמקריב קורבן לאלוהים אחרים (חטא מחשבתי)?
מרן הגה"ק רבי שמשון רפאל הירש מסביר, כי שתי קטגוריות החטא הללו מתקיימות בעובד למולך. ראשית, העובד למולך לא מבין כי יש קדושה בילדיו, ואלו אינם רכושו הפרטי, אלא בדיוק כמוהו, בני הקדוש ברוך הוא. אין לך כל זכות לעשות בילדיך ככל העולה על רוחך, ובוודאי שלא להקריבם. שנית, המקריב למולך מאמין כי יש גורל העוין את האדם, ויש לפייסו בכדי לזכות בחיים טובים יותר. זהו חטא הנובע ממחשבה מוטעית הסבורה כי יש כוח מעל אלוקי ישראל. נמצאנו למדים, כי חטאו של העובד למולך גם קשור להיבט רעיוני – תיאולוגי וגם להיבט חברתי – מוסרי.
מוסיף הרש"ר הירש ואומר, כי עבודת המולך אינה 'סתם' עבודה-זרה, אלא היא "סטייה פושעת המביאה את האלילות לתחום עבודת ה'". זאת כיוון שהעובד למולך בטוח שהוא עדיין שרוי בתוך מסגרת הקודש היהודית.
צריך שיהיה ברור: אמנם התפילה במקומות קדושים חשובה מאד, אולם אין שום היתר בעולם לסכן חיי אדם בעבורה, ולפיכך מדובר במעשה חמור שיש לגנותה ולמצות עם המופקרים את הדין, למען ילמדו ויראו.