המחאה החברתית הגדולה שהתרחשה בקיץ 2011 בישרה עידן חדש במדינת ישראל. הרוחות סערו, מאות אלפים יצאו לרחובות, התקשורת סיקרה באהדה ובחום, סיסמאות הופרחו לחלל האוויר, אוהלים, קוטג', דיור, צעירים, מבוגרים, הכל היה חגיגי נורא, מתוקשר נורא, ואנשים רבים הרגישו ששינוי מהותי עומד בפתח.
לאף אחד מהמוחים לא הפריעה העובדה שמדובר בערב רב של אנשים בעלי אינטרסים מנוגדים לחלוטין. זה לצד זה הופיעו סטודנטים המייצגים את מעמד הביניים הדורשים דיור במחירים הוגנים ומוחים על קשרי הון שלטון, ולצדם אנשי השכבות החלשות, הדורשים קצבאות ותמיכה ממשלתית. זה לצד זה הופיעו אנשי שמאל מובהקים הדורשים חוקים סוציאליסטים, ומחוסרי בית שבסך הכל חיפשו אוהל חם לישון בו.
אין פתרונות
הדבר היחיד שאיחד בין כל המפגינים היה תחושה עצומה של מורת רוח, תחושה בוערת של "מגיע לי יותר", תחושה של תסכול, של חוסר השלמה עם המצב הקיים, ורצון לחיים טובים יותר.
אך מעבר לתסכול הזה המחאה לא הציעה כלום. אף אחד לא באמת ניסה לחשוב על פתרון. כולם היו כל כך עסוקים בטענות של מגיע לי, שהם שכחו לגמרי שהכסף הזה צריך להגיע מאיפה שהוא. הם פספסו לגמרי את העובדה שהענקת תמיכה ממשלתית לשכבות החלשות, מגיעה הישר מהמיסים שמשלמים בעלי מעמד הביניים. "יקר לי, קשה לי, כואב לי". צעקו המפגינים, ורבים מהם הוסיפו משהו בסגנון: "קחו את הכסף מהעשירים ותנו לי אותו כדי שיהיה לי יותר נעים".
בריאיון מפורסם נשאלה אחת ממובילות המחאה מה הפתרון שהיא מציעה לכל הבעיות הקשות אותן היא מציגה. אך היא משכה כתפיים ואמרה בפשטות "אני לא כלכלנית, מאיפה את רוצה שאני אביא פתרון?" במילים אלו התבטאה מהות המחאה. רעש רעש. ללא ניסיון מינימלי להגיע לפתרונות.
ואז, כפי שעלתה המחאה החברתית ברעש גדול, זיקוקים וצעקות, כך היא התמוססה בקול ענות חלושה. אף אחד לא רוצה לישון באוהל בחורף.
אבל מתחת לפני השטח עדיין סערו הרוחות, מעמד הביניים דרש את שלו, כולם התחילו להרגיש מנוצלים ומטופשים, והרצון לשינוי נותר בעינו.
והרוחות הללו הן בדיוק אלו שהביאו את יאיר לפיד לשלטון.
סיסמאות פוטוגניות
כמו המחאה החברתית, יאיר לפיד כולו עשוי מסיסמאות פוטוגניות החודרות לליבו של כל אזרח שבקושי גומר את החודש. "אני אדאג לכם" הבטיח לפיד, "יחד נגרום לשינוי" הוא קרא, והפריח לאוויר את סיסמאות המחאה – יוקר המחיה, מעמד הביניים, מלחמה בשחיתות, ושוויון בנטל.
ואנשים קנו את זה. המחאה החברתית העלתה אווירה של לוחמנות ותסכול, ולפיד ידע לנתב את התסכול הזה ולהעמיק אותו. "איפה הכסף?" הוא שאל, ואנשים נהו אחריו כמו עדר של ילדים נרגשים שמצאו מבוגר המדבר בשפתם.
בדיבורו הרהוט הוא פנה אל ליבו של הישראלי המתוסכל, והתוצאות בקלפי היו מסחררות.
האכזבה הגדולה
אך כגודל התקוות, כך גדולה האכזבה. לא עבר זמן רב והתברר שלפיד הוא לא רק תוצאה ישירה של המחאה החברתית, אלא שכמוהם, גם לו אין מושג איך עורכים את השינוי. הבלון הנפוח מסיסמאות החל להצטמק יותר ויותר כאשר גזרות כלכליות החלו נוחתות באגרסיביות על העם היושב בציון. לפיד המשיך לחייך אל המצלמות בנעצו פגיון חד בבוחריו המתוסכלים.
בתחילה אנשים עוד נתנו לו קרדיט, "חכו ותראו" הם אמרו, "הוא יעשה נפלאות". אבל לאט לאט הקרדיט נעלם, כעס רב החל לצאת החוצה, וכיום אם תציצו בעמוד הפייסבוק של לפיד תגלו אלפי אלפי תגובות של גולשים נזעמים, מאוכזבים, מתוסכלים ומרוקנים.
ובכך, מחאה חברתית ללא כיוון, הובילה לעליה של פופוליסט חסר כיוון, וזעם ההמונים לא הוביל לשום מקום. רק חבל שללפיד אין את האומץ של סתיו שפיר להודות לפני כולם: "אני לא כלכלן, מאיפה אתם רוצים שאביא פתרון??"
הניסיון הנואש להציל את התדמית המתרסקת
ועם גודל האכזבה והנזק שיצר לפיד במישור הכלכלי, גדולים וחמורים בהרבה השפעותיו על השיח הציבורי הקשור לחרדים. לפיד המתוסכל מאכזבת בוחריו מנסה לרצות אותם בכל הכוח על ידי כפיה פופוליסטית של שינוי סדרי עולם באוכלוסייה החרדית. כמו פיל בחנות חרסינה, הוא מטיח כפות ידיים מגושמות אל מרקמה הרגיש של החברה החרדית, מעורר שנאה ומדנים בעם, ומנסה לנצל את התסכול והשנאה שהוא מעורר, בדיוק כפי שניצל את התסכול שעוררה המחאה החברתית.
וכמו בכרוניקה ידועה מראש, החרדים מגיבים בפאניקה, הקיצוניים שביניהם באלימות ובכעס, והעיתונאים תאבי הרייטינג עטים על סיפורי הקיצון ומלבים את האש. כותרות בומבסטיות בעיתונות החילונית, חרדים כועסים על חרדים אחרים, חילונים אכולי שנאה מפרסמים תגובות הקוראות להשמדת חרדים, שנאה, עוינות, תוקפנות, כעס. ויאיר לפיד, כמו בפרק מתוך "בלתי הפיך", מנצח על הכול בשרביט קסמים, מנופף לבוחריו הזועמים, וקורא בקול גדול: "רואים? רואים כמה הם קיצוניים? כמה הם איומים? כמה הם נוראיים? אני אחסל אותם, אתם עוד תראו".
בשורה התחתונה
את הנזק שגורם לפיד לחברה בישראל קשה למדוד. ימים יגידו עד כמה עמוק השבר שנוצר בעקבות התנהלותו הבלתי אחראית ורדיפת הכבוד שלו. תקופה ארוכה עוד נלקק את הפצעים שנוצרו ממדיניות השנאה וההסתה השוררת במדינת ישראל. בתקווה שלא נחצה קווים שאי אפשר לחזור מהם.
אך לא לעולם החוסן. האנשים שהביאו את לפיד לשלטון מתחילים להיווכח כי הוא אינו עומד בהבטחותיו. הם רואים בעיניים כלות כיצד הוא ממשיך את מדיניות קודמיו, בהטילו גזרות כלכליות המכוונות הישר לכיסו של בן מעמד הביניים. הם מתחילים להכיר בריקנות סיסמאותיו, והתסכול הישן, זה שהביא למחאה החברתית ב2011 מתחיל להתעורר ביתר שאת.
אנשים מתחילים לשאול שאלות, הם דורשים בירורים, שומעים יותר ויותר על שחיתויות בלתי פוסקות המתנהלות במוסדות השלטון, שומעים יותר ויותר על בחישה ואינטרסים של בעלי הון המשפיעים על החלטות הממשלה, מידע הופך להיות נגיש יותר. אתרים כמו "כנסת פתוחה" ו"המשמר החברתי" מספקים פלטפורמה נוחה לאזרחים להיות מעורבים יותר במה שקורה בשלטון, להשפיע ולשנות.
קצת כמו במצרים
ואולי זה קצת כמו במצרים, בה תסכול ההמונים הביא לעלייתו של שלטון עריץ שאינו מספק את הסחורה, ולאחר תקופה של חסד, הם שבו ויצרו הפיכה נוספת. אולי גם בישראל אנשים יראו שהמצב לא משתנה, שההיטפלות לחרדים אינה משנה ולו במעט את הבעיות הכלכליות הקשות במדינה, ייווכחו כי הפתרון למחאה היה פתרון גרוע ויציתו את המחאה מחדש.
אז אולי. אולי אחרי סיום הניסיון המר והכושל הזה ששמו יאיר לפיד. אולי אחר כך יהיה קצת יותר טוב. אולי בפעם השנייה המחאה לא רק תעסוק בסיסמאות ובכעס, אלא בבעיות קונקרטיות, ובפתרונות יצירתיים. אולי בפעם השנייה אנשים יתחילו לעסוק בשחיתות באופן משמעותי, ויתמקדו בגדיעת ראשו של נחש הבצע, במקום לדרוש דרישות פופוליסטיות של דיור ויוקר מחיה. אולי בסוף יהיה פה שינוי, המערכת תהפוך להיות שקופה יותר, ובעלי ההון והלוביסטים יאלצו להוריד מפעילותם.
הלוואי.