ההפגנה שלא הייתה ● דעה

צעדתי עם ההמונים במורד הכביש בדרכי לקבלת שבת. אנשי ירושלים היו שם באלפיהם, על נעריהם וטפם, ואפילו חלק מנשותיהם. בשני צידי הכביש הרחב, התקבצו להם מאות מניינים. חלפנו על פני מנייני ענק של ישיבות ליטאיות לצד חצרות-החסידים והספרדים. המניין של ´אור שמואל´. המניין של גור. המניין של חב"ד. המניין של ויז´ניץ. המניין של ´רש"י´. המניין של ´תולדות-אהרן´. המניין של ´מיר´. המניין של ´אור החיים´. וזהו רק קומץ מן הרשימה הבלתי-נגמרת.

כל מניין והנוסח המיוחד לו. כל מניין והרב שלו. כל מניין והניגון המיוחד לו. כל מניין והחזן שלו. אבל כל המניינים יחדיו חברו להרמוניה מופלאה, למען מטרה אחת. למחות על כבוד השבת ולהראות לקב"ה שלצד הברקתים, יש מיליונים השומרים על האות שנחתמה בינו לבין בני ישראל; שיש מיליונים שזוכרים את ההבטחה הנצחית: "אם אתם משמרים נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון" וממתינים לכך בקוצר-רוח.

המחזה היה מרגש. בעיני רוחי ראיתי את האחדות האמיתית ביום הגדול, כשכל אחד מתפלל ונוהג כנוסחו, אולם כולם במקום אחד במטרה מוצהרת אחת. למען כבוד ה´.

***

"יש קשר בלתי אמצעי בין השבת לירושלים", אמר לי תלמיד-חכם שהתפלל לצידי והסב את תשומת לבי לכך שבתי השיר שבו אנו מקבלים את השבת, ´לכה דודי´, מתחלקים לשניים: חלק אחד עוסק בשבת, והחלק האחר עוסק בירושלים בירתנו. כך, מתחילת השיר ועד סופו.

לא כולם נהנו מהתפילה העוצמתית הזו. יש מי שמסרו את נפשם למענה. פגשתי אנשים שבאו מקצוות העיר, ממזרח ומערב, מרחק של שעה הליכה וחזרה. רב אחד התאונן באוזניי שהיה קשה לו לעמוד בדוחק, בחום, על רצפה שאינה ישרה, ולהתרכז בתפילה. אבל זאת עשה, בהוראת גדולי ישראל, כדי למחות על כבוד השבת.

התפללנו במניין המכובד של גאב"ד העדה החרדית, רבי יצחק-טוביה וייס, שהתאסף בצומת הרחובות גרוסברג של גוש 80 ושכונת הבוכרים. גדולי ישראל הצטרפו לקריאת הרב וייס, למרות חילוקי-הדעות בדרך-כלל. כי על שבת אין ויכוחים ואין מחלוקות. השבת היא אותה שבת. הגאב"ד עמד בצד הכביש, סמוך לשולחן, ועליו נפרסה מפה צחורה. במניין התפללו אנשים מכל העדות והחוגים. התפילה הייתה מעוררת כל לב. השירים שוררו בדביקות מופלאה. ייזכר במיוחד ניגון ´הבעל שם טוב´ שהעפיל את המשתתפים לפסגות גבוהות.

40,000 איש השתתפו בתפילת ליל השבת בבר-אילן, על-פי ההערכות המשטרה, הלא-מפרגנות בדרך-כלל.

המניין של הגאב"ד היה ארוך משל האחרים, ובדרכי הביתה, כמדי שבת, נאלצתי לעלות על המדרכה. המשטרה פתחה את כביש בר-אילן לתנועת כלי רכב. לא ברור למה יש מי שאומר כי הכביש הזה הפך לסמל הצלחת מאבקי השבת, בעוד שמדובר באחד הכישלונות הגדולים. במשך שנים נלחמו כנגד פתיחתו של הכביש, החוצה אינספור שכונות חרדיות. ראש העיר, בזמנו, החליט שהכביש ימשיך להיות פתוח, וייסגר מדי שבת בזמני התפילות. הוא קרא לזה ´סטטוס-קוו´. איפה ה´סטטוס´ ואיפה ה´קוו´. ראיתי את המכוניות, וחשבתי, שאם כבר מוחים על החניון, חייבים גם למחות גם על בר-אילן. כי גם על זה היה דווה לבנו.

***

למחרת, בצהרי יום השבת, התקיימה הפגנה ספונטאנית באזור החניון. גם כעיתונאי נמנעתי מלהגיע לשם, כי לא רציתי להרוס לעצמי את החוויה המופלאה אותה חוויתי בליל שבת. בן-דודי, העיתונאי ידידיה מאיר, שהחליט ללכת לשם, סיפר, כי עמדו שם יותר שוטרים מסקרנים, ויותר עיתונאים משוטרים. המפגינים היו כמה עשרות צעירים, שעשו זאת על דעת עצמם, ללא תמיכתו של אף גדול בישראל. אבל במהדורות החדשות של מוצ"ש, כמה צפוי, זה מה שקיבל את הכותרת. 40,000 איש בבר-אילן – את מי זה מעניין. כמה עשרות מופרעים בחניון – אוהו, תשלחו לשם צלמים ותביאו רשמים.

ביום ראשון פגשתי צמד עיתונאים משני עיתונים חילוניים מתחרים. הם צעדו בצוותא באזור מאה-שערים, רעבים לטרף, לאיזה פח בוער. הם הודו באוזניי בפה מלא, כי הייתה זו חוסר-רגישות מופגנת מצד עמיתיהם לתקשורת האלקטרונית, שהחליטו לשדר את תפילת ליל-שבת בשידור חי בשבת, לעיני החרדים. אחר-כך הם התפלאו למה בצהרי השבת, המחאה השתנתה והפכה לאלימה.

ניסיתי להסביר להם, כי בשבת האחרונה היו שני אירועים נפרדים השייכים לשני קהלים. אירוע אחד של לפחות 40,000 איש מיושבים, רציניים ואחראים ונשמעים לדעת תורה, ואירוע אחר של קומץ אנשים לא אחראים. למה האחרונים מקבלים את הכותרות? שאלתי.

בתחילה הם גמגמו, וכעבור דקה הודו: "אתה יודע את הכלל, שכאשר כלב נושך בן-אדם זוהי נורמה, אבל בן-אדם נשך כלב זה כבר סיפור. ועוד משהו", הם אמרו לי, "ברגע שעיתונאי רואה נער לבוש כחרדי משליך אבן על שוטר חרדי בשבת – לך תסביר למישהו שהוא שייך לשוליים ושהציבור החרדי מתנער ממנו. זה מצטלם טוב, זה מביא ´אקשן´".

ועל-כך כבר נאמר: ´מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו´.

שבת שלום, ירושלים.

*הטור פורסם ברשת ´קו עיתונות דתית´.