אחרי שנה קשה ביותר לציבור החרדי במגרש הציבורי - תקשורתי, דומה, כי כמעט שלא נותר לנו, אלא להביט לאחור וללקק בשקט את הפצעים.
מצבינו העגום, לא בא בעטיו של גורם זר. אנשים מקרבנו הבאישו את ריחנו. כשנוער השוליים הבעיר את רחובות ירושלים, ואל מול מחאה נגדית שנראתה כרופסת, נמוגו בעשן כל דבריהם של אנשי הציבור ובכירי הכותבים החרדים. את מקום ההסברים תפסו תמונות הרמזורים המנותצים.
בתודעת החילוני כיום, משודכת המילה חרדי באופן כמעט אוטומטי עם יידוי אבנים, זריקת טיטולים, הרעבת ילדים, הברחת סמים, ביצוע פוגרומים ושאר מרעין בישין. הסברינו, כי אלו אנשים שאינם מייצגים את הציבור החרדי, אינם מעניינים אף אחד.
דווקא על רקע זה, בולט מאמרו יוצא הדופן של אבישי בן חיים, הפרשן לענייני חרדים של 'מעריב', מי שנחשב גם, לפרשן המוביל בתקשורת הכללית בכל הנוגע לציבור החרדי.
מעבר להיכרותו המעמיקה של אבישי בן חיים עם הציבור החרדי וחצרותיו, ולבד מכתיבתו יוצאת הדופן באיכותה, המדובר הפעם במסמך סנגוריה חסר תקדים על הציבור החרדי, אותו הגיש כאמור בסוף השבוע האחרון אבישי בן חיים לקורא החילוני.
תחת הכותרת "החרדים שאוהבים אתכם", ליקט בן חיים עשרות פנינים של בכירי העיתונות החרדית, כאלו המבקרים במילים קשות את התנהגותם של פורעי ירושלים, ושאר כל מבאישי ריחה של היהדות החרדית בשנה האחרונה.
התוצאה, מסמך איכותי המציג את פניו של הציבור החרדי האמיתי, זה המגנה כמעט מקצה לקצה כל גילוי אלימות, ובז למתקפות שלוחות רסן, כפי שנעשו למשל על בית החולים 'הדסה'. "החרדים שאוהבים אתכם" קראה הכותרת, באנטי-תזה לפניו של החרדי נוטפות השנאה, כפי שאלו ניבטו מהטלוויזיה למול פניו של הצופה החילוני.
המאמר המלא - באדיבות אבישי בן חיים:
"הוא, האובמה, יבין את זה. אי אפשר להקפיא לנו את הבנייה. ביבי נתניהו צריך להסביר לו שיש עליו לחץ מהנציגים החרדיים, ולכן הוא לא יכול להקפיא את הבנייה ביישובים החרדיים, כי אנחנו נעשה לו בעיות". באלו המילים בערך, אבל בזה הביטחון בדיוק, הסביר ראש עיריית בית"ר עלית, הרב מאיר רובינשטיין, לשדר החרדי מרדכי לביא ברדיו "קול חי" איך העוצמה החרדית, ביחד עם המהלכים של מאיר פרוש ויעקב ליצמן, ישפיעו גם במסדרונות הבית הלבן, וזה עוד לפני שמשה גפני התערב.
אבל זה היה לפני לא מעט חודשים ובסוף השנה הזו, מהקשות בתולדותיהם, החרדים מביטים לאחור מעט יותר מהוססים ועם הרבה פחות ביטחון עצמי. זו הייתה שנה שבה ספגו מהלומה אחר מהלומה. זה הסתיים למעשה לפני פחות מחודש. אז כבר שידר אותו לביא בשידור חי עדויות מהשטח של חרדים, שדיווחו על הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נורתה אש חיה של משטרת ישראל כדי לפזר מפגינים חרדים.
"מהמשטרה ירו עלינו ברובה", סיפר אחד המאזינים המבוהלים. "ברובה או באקדח?", שאל המנחה. המבוהל פסק: "באקדח - בנשק הארוך". צריך להגיד: ירי השוטרים, פלוס שני אירועי דריסה של מפגינים חרדים, הם שהשקיטו את הרוחות. הרבנים נבהלו והורו להרגיע את הרוחות ואופי המחאה השתנה.
"בסמטאות ירושלים הייתה משום מה תחושה שהציונים שוב יתקפלו, שהכוחניות תנצח. באו כמה יריות באוויר וניפצו את כל מיתוסי הגבורה", סיכם את הפרשה בסרקזם אבי בלום, הפרשן הצעיר של רשת "קו עיתונות דתית" ו"קול העיר בני ברק", והוסיף: "שיכרון הכוח בלט לכל אורך הדרך. למתבונן החילוני מהצד נראה היה שהחרדים יצאו להפגין ורק אחר כך הסתובבו לאחור כדי לחפש את הסיבה. את אלו מבינינו, שביהירות מטופשת, בתחושת כוחניות חסרת פשר, הוסיפו טיטולים למדורה, אי אפשר לפטור בלא כלום".
האם המרעיבה, הסמים, האתיופים
החרדים נעלבו שירו עליהם ונפגעו עד עמקי נשמתם מההאשמה חסרת הבסיס על אחריות לרצח במועדון הנוער ההומו-לסבי בתל אביב, עליה שאל דודי זילברשלג בשבועון החרדי "שעה טובה": "הציבור היחידי בישראל שבמשך 62 שנה לא יצא ממנו רוצח אחד, איך בקלות כזו יכולים להדביק לנו רוצח?".
אבל הפגיעה הבאמת קשה, הכי קשה, הייתה בדימוי החרדי בעיני הציבור החילוני. בסוף השנה הזאת החרדים קצת התקשו להתגאות במודל המשפחה היהודית החמימה, במפעלי הצדקה והחסד שהם עוסקים בהם באובססיה, בחינוך המעמיד את חוויית הלימוד כערך העליון של כל ילד, נער ואיש חרדי, ובאופן שבו תורת ישראל כביכול מעדנת את הנפש מול האלימות החילונית.
מילא העובדה שהשנה הם הפסידו לחילונים את ראשות עיריית ירושלים, מילא שש"ס בחידלונה ויהדות התורה בסכסוכיה הפנימיים הפסידו בבחירות לכנסת כל אחת מנדט. אבל ההתפרעויות החרדיות ברחובות במסגרת המאבק נגד פתיחת החניון בשבת; תופעת החרדים הלינצ'יונרים ותמונות צעיריהם פוגעים בנהג מונית ערבי; המכבסה היהודית מלבינת הכספים בדיל שבארצות הברית; האברך הדורס; האתיופים, שאת מרב האש בגין אפלייתם ספגו הדתיים הלאומיים, אך גם מבתי ספר חרדיים של בני אברכים הם נאלצים להדיר את רגליהם; פה אדמו"ר שנתפס עם מזוודת סמים, שם שלושה צעירים חסודים שנתפסים ביפן עם 90 אלף כדורי אקסטזי - כל אלה הרגו אותם.
את אם כל הנזקים עשתה להם התמיכה במי שכונתה "האם המרעיבה", אחת מארבע אמהות שהפכו לסטיגמה והחריבו את דימוי המשפחה החרדית החמה - "המרעיבה" ממאה שערים, אונסת שני ילדיה מנתיבות, הטליבאנית מבית שמש וזו השותקת אל מול התעללות חסידיו של הרב אליאור חן בילדיה מול עיניה.
מה עשינו ששונאים אותנו?
הרבה קולות צורמים מכיוון השכונות החרדיות החרידו את שלוותנו בשנה האחרונה. לקראת יום הכיפורים מוגש מבחר מהקולות האחרים שנשמעו גם הם מהציבור החרדי השנה, אבל לא הקשבנו להם. קולות של חשבון נפש, של ביקורת עצמית נוקבת, של התנגדות לאלימות ולכפייה, של קריאה לגלות חיבה לחילונים ולהפסיק לתת לקנאים לגרור אחריהם את כל הציבור החרדי. לא מדובר בטקסטים שנועדו לרצות את החילונים, אלא בשיח הפנים-חרדי המדהים שהתנהל פה ושקצת פספסנו.
"ייתכן שאין לנו פריבילגיה לטמון את הראש בחול ולגלגל את האשמה כלפי 'החילונים והתקשורת ששונאים את החרדים'", כתב משה גלסנר באתר "כיכר השבת" וקבע כי "חשבון נפש ובדק בית יסודי הם מחויבי המציאות", וכי אל מול הגישה החרדית הקלאסית, המאשימה את החילונים, "קמו רבים השואלים: מה אנו עשינו שהם כך שונאים אותנו?".
בראש המערכה למען המתינות החרדית אל מול ההמון המשולהב התייצבו בנפרד שני זאבי קרבות ותיקים, שהשתפשפו שנים ארוכות בקרבות מול החילונים ונזעקו להזכיר לציבור שלהם איך חרדים אמיתיים ומכובדים מנהלים מלחמות. הפובליציסט היוקרתי הרב משה גרילק פרסם בעיתונו "משפחה" באופן חסר תקדים ראיון עם זקן חברי הנהלת העדה החרדית הקיצונית הרב שלמה פפנהיים.
פפנהיים, דמות רבת הוד, אינטלקטואל וידען נדיר, הדהים את הציבור החרדי כשיצא נגד המערכה החרדית וקבע: "ההפגנות משניאות אותנו ואת הדת. חילוני שחוטף אבן בשבת לעולם לא יחזור בתשובה". הוא הסביר כי אכן מצווה על החרדים למחות ולהוכיח את החילונים החוטאים, אך הזכיר כי חז"ל קבעו שחובת התוכחה היא עד הכאה. לא חלילה הכאה של החילוני, אלא עד חשש שהמוחה החרדי יוכה.
לבקש סליחה מרמזור
רבים מהחילונים בירושלים הרימו גבה מול התנפלות החרדים על החניון שנפתח בשבת. מילא כבישים בשכונות החרדים, שרבים סבורים שמותר לסגור גם אם מדובר בעורק תנועה מרכזי כמו כביש בר אילן. אבל הנה החרדים מתערבים לחילונים גם מחוץ לאיזור שלהם. גם לרב פפנהיים היה מה לומר על זה, אחרי 70 שנה של ליווי מאבקי החרדים בירושלים.
"בכל פעם שנלחמנו על זכותנו האלמנטרית לחיות כאן על פי התורה כמו במערכה נגד גיוס בני הישיבות וכיוצא באלו - תמיד הצלחנו. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, בכל פעם שרצינו לכוף את התורה על הכופרים, במבחן התוצאה לא הצלחנו".
הוא ביקש להזכיר לציבור החרדי כי "דרכיה דרכי נועם" ולהבהיר את הנזק שהם גורמים לא רק לדימוי החרדים, אלא גם לדימוי היהדות ואף ליחס לקב"ה: "האלימות שלנו גורמת לשנאת החרדים, עוברת לשנאת הדת ולבסוף מביאה לשנאתו, כביכול, של נותן התורה".
והרב גרילק כותב: "כבר מזמן לא שנאו אותנו ולא בזו לנו כמו בתקופה האחרונה". אל מול תמונות הצעירים החרדים המתפרעים ומנתצים רמזורים כתב מאמר עוקצני, שעוד ייכנס לספר דברי הימים של ההפגנות החרדיות, ובו התנצלות בפני הרמזור. "רמזור יקר והרוס, אני רוצה לבקש ממך סליחה בשם רוב היהדות החרדית. ראינו גם ראינו כיצד נערים לובשי חולצות לבנות, מכנסיים שחורים וציציות משתלשלות להם בצדי מכנסיהם, מתעללים בך ועורכים בך לינץ'.
"מדובר בצעירים מתוסכלים ואומללים שאין להם טעם בחיים ונשמתם העלובה זועקת נואשות לתשומת לב. החיים בישיבה כפויים עליהם והם לא מצליחים בה. הם לא זכו למחנך רב השראה, שהיה מסוגל להעניק להם את טעמה המענג של לימוד התורה. אנו גם סובלים יחד איתך. קשה לנו היום, כאשר תמונות הזוועה הללו מצולמות ומשודרות בכל העולם והן העניקו לנו, לכל היהודים החרדים, תדמית של כנופיית פורעים... כאשר אתה כבר תשוב לתפקד, אנו עוד נצטרך לעמול רבות כדי לתקן את מה שעוללו לנו אלו שאין רמזור בחייהם שינחה להם את הדרך".
חרדי הטלוויזיה הוא משתולל, מבעיר ומנפץ
בשבוע האחרון הדהים הרב גרילק עם בעיטה מזעזעת בבטן החרדית הקולקטיבית, זו שמשתדלת להחביא מתחת לשטיח החרדי שכבר התמלא עד תום, כשפרסם בעיתונו עדות על חרדים מבית שמש שביצעו לינץ' בנערה שאינה משלהם: "ביום שישי האחרון העזו אנשים המכנים עצמם חרדים לפתוח פתאום בשאגות חייתיות על נערה בת אברהם יצחק ויעקב מאחינו התועים, שעמדה לתומה בתחנת אוטובוס ברחוב חזון איש, רקקו עליה ועלבו בה בקוראם אליה בצרחות נוראיות 'חיה, אינך אדם כלל', וכהנה וכהנה, לעיני קהל רב וילדים מצחקים", כתב.
"לא נתקררה רוחם המנוולת עד שאחד מהם, בעל זקן שיבה, נטל בידיו הגסות אבן שיש בה כדי להרוג וזרק עליה בצידיה ופגע בה ובעוד היא מתקפלת תחתיה ונאנקת בבכי מר. שומו שמים! האם נסבול אנשים כאלה בקרבנו? והכל כאילו בשם התורה? נקום נגדם ונוקיעם ונחרימם, פן יהא מאוחר! האם בזאת חפץ ה'? האם ישתוק על חילול שמו באופן מזעזע כל כך? אם לא נתעורר כולנו לעצור אותם, או למצער להיבדל מהם ולמחות במעשיהם, הלא ניתפס כולנו חס ושלום בעוון הנורא! הכואבים ונאנקים על כבוד ה' ותורתו המחולל".
גם בדור הצעיר יותר נמצאו לא מעטים שניסו לטלטל את הספינה החרדית לפני שתעלה על שרטון. בעיתון "בקהילה" שחט הרב יעקב ב. פרידמן בעט כשר ומלוטש את "המסע ההזוי, הוולגרי, שקבוצות במאה שערים ניהלו השבוע", סיפק לבערות החילונית מזון ותחמושת בגין הנזק שגרמו לתדמית החרדית וכתב: "החילוני המצוי נתקל בחרדים רק בטלוויזיה. טלוויזיה היא כלי המשועבד לצבע ודם... חרדי הטלוויזיה הוצג השבוע משתולל, מבעיר, מנפץ, פוצע, משחית, בגלל אם שמבחינה רשמית הרעיבה את בנה. בלי שמישהו יטרח להפריך את ההנחה הזו, עם הסבר רציונלי יותר משרפת פחים. השבוע, לאחר התמונות המחפירות של השחתה וולגרית לאלילי קנאות נבערת, בעיני חילוני הטלוויזיה גם רבי משה פיינשטיין הוא כמו כל שחורי הלבוש, שורף פחים סדרתי".
הוא כיוון את החצים אל הממסד של הפלג הקנאי מצאצאי היישוב הישן, המכונה "העדה החרדית", ואולי לכן נתפס בטעות כמייצג את הציבור החרדי כולו, וכתב: "הפגנה נתפסת כאן כ'מלחמה' לשמה. את מקום הרובים מחליפים הגפרורים, ובמקום חיילים מאומנים - בטלני רחוב. מהי הפגנה אמיתית? ביטוי ציבורי לרעיון. רבבות מפגינים מחדדים בעצם התקבצותם תפיסת עולם. ה'עדה' לא טורחת לצרף 'רעיון' ל'הפגונעס'. המלחמה עצמה הפכה ל'רעיון'. ה'רעיון' בהיר כעצם השמים שלפני פיח האשפה: 'נבעיר את ירושלים!', 'נסגור חשבון!'".
לא רק שוליים
והיו עוד עושי חשבון נפש בציבור החרדי שלא ניסו לעבוד על העולם כאילו מדובר רק בנערי שוליים. "הגיע הזמן לומר את האמת הכואבת", כתב מנחם פינס, "נכון, פעמים רבות פרחחים חסרי דת ושכל הם המתנהגים באלימות קשה. אבל די עם ה'אלו השוליים'! זה לא רק שוליים. אף אחד לא ממש מנסה לעצור אותם".
גם העיתונאי יוסי אליטוב הרחיק הלאה וביקש להפסיק עם הצדקנות וההצטדקויות החרדיות, למשל ההתפלפלויות וההיתממויות לאחר המתקפה על ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, כשהגיע לביקור אצל האדמור מקאליב. "לא שלא היינו צודקים בכל טענותינו", כתב אליטוב, "אשרי העם שככה אכפת לו מכל אם עברייה. אשרי האומה המרהיבה בתפארת הפגנותיה להרוג ולאבד כל זיק של הזדהות מצד הקמים עלינו לכלותנו. כמה שנסביר כי אדון ברקת הוא זה ששיסה את המאבטחים שלו באלו שהתקבצו סביב מכוניתו, שלא היו אלא מניין של אומרי תיקון חצות, שהקדימו לקום בטעות בשלוש שעות ונקלעו לאיזור בהיותם באמצע ייחוד ייחודים וראשם מגיע השמיימה - זה נשמע רע, זה מצטלם גרוע ועדיין גורם לחילול השם ואפילו פוגע בציבור החרדי פי כמה מהפגיעה הספציפית שבשמה הוכרזה המלחמה.
"תמונה אחת על התפרעות ירושלמית של יהודים מזוקנים סביב מכוניתו של ניר ברקת מוחקת מראש אלפי מאמרי סנגוריה של טובי יחצנינו ה'מכניסים בשיניים' למבקשי רעתנו בתקשורת. מתברר שכושר הסיבולת של הישראלי המצוי אינו חזק מספיק לספיגת כמות מוגברת כל כך של פרשיות של חרדים צודקים... לא בכל ניתן להאשים את התקשורת העוינת, גם לנו יש אחריות. טומי לפיד מת. אין סיבה מוצדקת להחיותו. תנו לו לנוח על משכבו בשלום".
ברוח דומה כתב גם אבי בלום: "המתפרעים בחוצות ירושלים הפכו לקבלני הקולות החדשים של מפלגת שינוי המתעוררת, באדיבותם. לילה אחר לילה הם יצאו לרחובות וכיכבו בצילומי התעמולה האנטי דתית. את 'לפיד' השנאה שכבה הבעיר יאיר, הבן של, במדורות מאה שערים".
הוא הוסיף קריאת כיוון כואבת לגבי התפקיד שפתאום ממלאת החברה החרדית: "במקום לשמש כנושאי הדגל היהודי, ולא במובן הפוליטי של המונח, הפכנו למיידי האבן. במקום להוות אנטי-תזה לאלימות שמשתוללת ברחובות הערים החילוניות, הפכנו לחלק בלתי נפרד מהתזה".
"שלוחי רסן שהתנהגו כאספסוף חילוני"
הפובליציסט יונתן רוזנבלום שם על השולחן את הפער בין המציאות לבין הדרישות מהחרדים לגרום לישראלים להתאהב ביהדות הישנה, על סמך התנהגות אלה שמתיימרים להיות מייצגיה. לא רק בהפגנות, גם בקטנות. "האמת היא שהתורה נמדדת על פי התנהגותם של יהודים בני תורה", כתב. "כמה מאיתנו יוכלו לומר כי הם מעולם לא חיללו שם שמים באמצעות התנהגותם הציבורית, כגון התנהגות בכביש, תגובה כועסת לזבן המעורר את רוגזנו?... איננו מצליחים להעביר את המסר החינוכי המרכזי של דורנו, 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך'".
היומונים החרדיים האחראיים והוותיקים "יתד נאמן" ו"המודיע" התנהגו בשלבים מסוימים כמתבוננים מהצד בפרשה, כאומרים, אלה אנשים שלבושים כמונו ונדמים כמונו אבל מה לנו ולהם. הפרשן פ. חובב הוסיף ב"יתד נאמן" מתקפה חריפה נגד הקמפיין האכזרי מבית מדרשם של הקנאים על בית החולים "הדסה", קמפיין שהאשים את רופאיו בעריכת ניסויים בתינוק של האם המכונה "המרעיבה".
"שיאה של ההפקרות בא לידי ביטוי בהתנפלות הברוטלית וחסרת ההבחנה על בית החולים הדסה עין כרם", כתב חובב, "מי שנחשף אפילו לחלק מהאישומים שהופנו כלפי הדסה קיבל רושם כי בית החולים הזה לא הוקם אלא כדי לעשות צרות לציבור החרדי, לבצע ניסויים בבני אדם ולקצר חייהם של זקנים. וכי אין לציבור חרדי הכרת הטוב לבית החולים הדסה על מאות ואלפי הטיפולים הרפואיים הטובים שהוא מעניק? אחרי הכל מדובר בבית חולים שעזר ועוזר למאות ולאלפי יהודים, כולל חרדים". על המתפרעים החרדים נכתב ב"יתד נאמן" שהם "צעירים שלוחי רסן שהתנהגו כאספסוף חילוני".
"החילוני עוד יופתע מאיתנו לטובה"
אולי כתגובה לו וליתר החרדים, שבעודם זועקים על הכללות ומכפישים את החינוך החילוני ואת תוצריו, ביקש העיתונאי מ. שלום מ"המודיע" להציג גישה אחרת ובישר לקוראיו כי "יש חילונים טובים". ראשית, הוא הסביר כי "לא כל בעל מראה חילוני הוא אלים ולא כל בעל חזות חילונית הוא שונא חרדים".
"יש ויש חילונים טובים, שאינם אשמים כלל. החיסרון שלהם בידע האמיתי של תורה ומצוות", כתב, "עם כל הרצון לראות אותם איתנו - עד אז נשמור על כבודם! אדרבה, יש להיוודע אל אחינו הלא דתיים במלוא אהבתנו לכל יהודי באשר הוא, כפי שאנו חייבים וכפי שזה באמת. אין היום יהודים הנכללים בפסוקו של דוד המלך 'משנאיך ה' אשנא'. אין!".
ועוד הוסיף הבטחה לעתיד טוב יותר וכתב: "ברגע שהאח החילוני יכיר אותנו כפי שאנחנו באמת - מלבד שולי שוליים שיש בכל חברה - הוא יופתע לטובה ויחוש אי נוחות על מה שחשב עלינו עד היום... זו היא חובה תמידית - לעשות הכל שיהא שם שמים מתקדש על ידינו. כל שכן לפני אחים טועים שאינם שונאים אותנו, אלא את מה שנדמה להם שכך אנחנו".