אתמול הייתי בכנסת בפעם הראשונה בחיי. ירושלמית מלידה, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה עליתי את העלייה לכיוון משכן הכנסת, התפעלתי מהפרחים היפים וההדר, עמדתי בתור, עברתי בדיקות מדוקדקות, קיבלתי תג זיהוי, והופ. אני בפנים.
אז לא על ההוד וההדר של הכנסת אספר היום, למרות שהתפעלתי כילדת כפר מרצפת השיש היפה, מהעמודים הגדולים, ומהנשים המהודרות שטופפו על עקבים מחודדים לידי. לא. לא על זה אספר. במקום זה אספר על השיעור הברוטאלי שלמדתי היום. שיעור אזרחות, דמוקרטיה ופוליטיקה, שמאות שעות של לימודי ליבה לא היו יכולים להקנות לי אותו.
הכל התחיל באולם גדול, מקום הוועדה לחינוך, תרבות וספורט. הדיון היה על הורדת תקצוב מוסדות הפטור לבנים מ55% מהתקצוב של מוסדות בית הספר הממלכתיים ל30%.
הכותרת של הדיון סיפרה לי כי מדובר בסעיף קטן מחוק ההסדרים. לא בדיוק הבנתי מה משמעות הדבר אז שאלתי את הרכז הפרלמנטרי של המשמר החברתי שהיה לידי. ואז קיבלתי את השיעור הראשון לאותו היום.
חוק ההסדרים, הוא הסביר לי, נוסד בשנת 1985 כתקנה לשעת חרום על מנת לייצב את הכלכלה הרעועה של מדינת ישראל באותם ימים. משמעותו של חוק ההסדרים הוא, שהוא כולל בתוכו חוקים רבים וחשובים שהיו לוקחים שבועות וחודשים עד שהיו מצליחים להעביר אותם במליאת הכנסת. במקום זאת, כל החוקים הללו נחשבים כסעיפים מתוך חוק אחד, ולכן לא צריך להעביר אותם במליאה ומספיק להעביר אותם בדיון בוועדות השונות שבהם יש רק מספר מאד מצומצם של חברי כנסת. אחרי שכל החוקים עוברים בוועדות השונות, החוק הסופי עובר להצבעה בכנסת, אך זאת הצבעה תיאורטית בלבד, כי הקואליציה תמיד מצביעה בעד חוק הסדרים.
המממ... זה כבר התחיל להיות מעניין. אז למה נושא כל כך חשוב שישפיע על עשרות אלפי ילדים נכלל כסעיף בתוך חוק ההסדרים? הרכז הפרלמנטרי הסביר לי שלמרות שכל חוק ההסדרים הוא בדיעבד ונוצר כתקנה לשעת חרום, היום הוא משמש ככלי נוח להעביר במחטף חוקים שונים מבלי שיהיה הצורך להעבירם באופן מסודר במליאת הכנסת.
אוקיי. מה לעשות, זה החיים. הדיון התחיל עם נוכחות מאסיבית של חברי כנסת חרדיים: ניסים זאב, יעקב אשר, משה גפני, ישראל אייכלר ואורי מקלב. שלושת האחרונים כלל אינם שייכים לוועדה לחינוך, תרבות וספורט, כך שאין להם זכות בחירה. הם באו על מנת לתמוך בחבריהם למאבק ולדאוג שהחוק לא יעבור.
יו"ר הוועדה עמרם מצנע הציג את הנושאים, הוא הסביר שה30% המדוברים הם בעצם הרבה פחות מ30% כיוון שהם מחושבים רק לפי שעות הבסיס של בתי הספר הממלכתיים ולא מחושבים לפי כלל השעות והתגבורים שיש בבתי הספר הללו.
הדיון התקדם, היה מתח רב באוויר, קריאות, קצת בלגן, ואז חבר הכנסת מוחמד ברכה הרים את ידו וביקש לעסוק בעצם העובדה שהדיון החשוב הזה הוא חלק מחוק ההסדרים. הוא ביקש לפצל את החוק וליצור לו מעמד עצמאי.
אוההה. חייכתי לעצמי, אז המצב לא כל כך גרוע, אפשר לשנות את הסטאטוס של החוק ולפצל אותו! חיכיתי במתח לראות מה יקרה, אבל היו"ר מצנע המשיך בדיון כאילו לא הייתה כאן בקשה בכלל. ח"כ ברכה העיר משהו בסגנון "למה אתה ממשיך בדיון אם אני מבקש לעסוק בעצם הלגיטימיות של הדיון הזה?" אבל ח"כ מצנע לא ממש התרשם, מלמל משהו בתגובה והמשיך.
אחריו הצביע ח"כ יעקב אשר וביקש אף הוא לפצל את החוק. חככתי ידי בחדווה. אם שני אנשים מבקשים הוא בטח לא יכול להתעלם. גם ח"כ זאב מש"ס הצטרף לבקשתו של יעקב אשר, ולקינוח, ח"כ יוני שטבון מהבית היהודי אמר שהוא מבין שהעניין מורכב מאד והוא מבקש לדחות את ההצבעה.
לדבריו של יוני שטבון הגיעה תגובה כי מפאת אילוצים שונים ההכרעה בחוק חייבת להיות היום, לכאן או לכאן, אבל אי אפשר לדחות את זה. "אז מה יקרה עכשיו?" תהיתי לעצמי.
עמרם מצנע המשיך בדיון, רשות הדיבור עברה לשתי חברות כנסת מיש עתיד, רות קלדרון ויפעת קריב. הן שתיהן ביקשו שלא לפצל את החוק ולהכריע בו עוד היום.
זהו, הדיון פחות או יותר הסתיים, חיכיתי להכרעה הדרמטית, דמיינתי לעצמי את הכותרות בעיתונים "מחטף של הרגע האחרון, ניצחון של החרדים". הסיטואציה הייתה די ברורה, חברי הכנסת החרדיים חברו לחברי הכנסת הערביים וגם לאלו מהבית היהודי, הרוב המוחץ היה לצדם, אין סיכוי שהחוק הזה יעבור.
אז זהו שלא.
יו"ר הוועדה מצנע סיים את הדיון ואמר, "אני סוגר את הדיון, ההצבעה תהיה מאוחר יותר".
הלם מוחלט. מה זאת אומרת מאוחר יותר? גם הנוכחים מסביבי נראו קצת מבולבלים. "למה לא להצביע עכשיו" שאל מישהו, ומצנע ענה לו "כי אני רוצה מאוחר יותר".
זהו. הוא החל אוסף את הדפים שלידו. הדיון הסתיים. הנוכחים קמו בעצלתיים והחלו לצאת מהאולם.
יצאתי מבולבלת לגמרי. התקשרתי לרכז הפרלמנטרי שבינתיים הספיק להתרחק. "אני לא מבינה בדיוק מה קרה" אמרתי לו. "היו 3 חברי כנסת שרצו לפצל את החוק מחוק ההסדרים, אבל מצנע סגר את הדיון ודחה את ההצבעה. אני אפילו לא בטוחה על איזו הצבעה מדובר. האם מדובר על החוק עצמו? האם מדובר על הפיצול?" הייתי נבוכה לגמרי.
לשמחתי, הרכז הפרלמנטרי לקח את הדברים ברצינות תהומית. "אל תזוזי" הוא אמר, "תישארי שם, אני צריך לברר מה קורה". הוא בא, שאל כמה שאלות, אנשים היו קצת מבולבלים, לא כולם ידעו לענות. ואז הוא הסביר לי. שיעור נוסף:
זה כנראה מה שקרה, הוא אמר, עמרם מצנע ראה שאין לו רוב בוועדה הזאת, והחוק הזה מאד חשוב עבור הקואליציה, הוא מאד חשוב עבור לפיד, בגלל שהקיצוץ לחרדים זה כל מה שנשאר לו. אז מצנע החליט לדחות את ההצבעה לפיצול ובינתיים יש לו כמה שעות להכשיל אותה. אחרי שההצעה לפיצול תיפול בהצבעה הוא יעביר בזריזות את החוק לקיצוץ.
הייתי מבולבלת נורא. הרכז הציע לי להישאר עוד מספר שעות ולראות מה קורה בהצבעה, אבל כבר היה מאוחר והחלטתי ללכת הביתה. כל הדרך הביתה חשבתי על ההצבעות, ואיך עתיד של עשרות אלפי ילדים נחתך על ידי מספר אנשים שמשחקים משחקים אחד עם השני.
עדיין לא האמנתי שעמרם מצנע יצליח לשנות את ההצבעה. חברי הכנסת החרדיים לא ישנו את דעתם, מה יכול לקרות בשעות הללו? "הוא יכול לחתוך דילים" אמר לי הרכז. "הכל יכול להשתנות בכמה שעות".
והוא צדק.
לעת ערב ראיתי את החדשות באתר הכנסת. ההצבעה על פיצול החוק עברה איכשהו לוועדת הכנסת. שם כנראה לא היה לחרדים ולעמיתיהם רוב חוסם. גפני כעס וצעק. אבל הפיצול לא הצליח. בהכרעה של 7 נגד ו5 בעד הוחלט, החוק הנוגע למוסדות הפטור הוא חלק מחוק ההסדרים.
זהו. זה מה שקרה בסוף.
אני בטוחה שיש עוד ים של נתונים שלא ממש הבנתי כאן. מוטיבציות, דילים, גחמות אישיות, מאבקי כוח, טקטיקות השהיה והרבה אמוציות. אבל דבר אחד הבנתי. כך מתנהלים הדברים במדינת הכנסת. משחקים והטעיות, אסטרטגיות ופוליטיקה. טוב לזכור את זה, ולהפנים.
תגובת ח"כ מצנע: נוהל מקובל בכנסת שכאשר ניגשים להצבעה על נושא כל שהוא יש לתת הודעה מראש לחברי הכנסת וזאת כדי שלא יהיו מחטפים של רגע וניצול של נקודת זמן מסוימת שבה יש רוב מקרי וזמני לקבוצה כזו או אחרת. לכן היה זה אך טבעי שכאשר עולה דרישה ( לא מתואמת מראש) להצבעה היה עלי לתת זמן לחברי הכנסת שאינם נוכחים להגיע ע"מ להשתתף בהצבעה.