אאא

מדוע הסכימו אברהם ויצחק עם עזיבת אחד מילדיהם, ואילו יעקב לא יכול היה להסכים לכך? מה פשר אותו סימן המסור ליעקב, שחלקו בעולם הבא מותנה בגורל ילדיו? מדוע והאם אדם נענש על כך שבניו לא הולכים בדרך הראויה? מדוע יוסף חושף בפני אחיו את חלומותיו, וכי הוא לא היה מודע לכך שהוא מסכן בזה את עצמו? מה היה ההיתר של  יוסף לסכן את נפשו כשהלך לדרוש את שלום אחיו?  מה סוד שתיקתו של יצחק, למה הוא לא מגלה ליעקב שבנו חי? מהו סודם המשותף של יוסף ויצחק?

בכדי להשיב על שאלות אלו, עלינו להבין את מערכת סדר הדורות של אבותינו, ומשרשי אילן האבות, יתבארו לנו ענפי הבנים.

שלושת אבות האומה סללו את בניית עם ישראל, ואת הקשר בינו לבין הקדוש ברוך הוא. אברהם קראו הר. הוא זה שגילה את מציאות ה', והוא זה שנאבק בעולם הכפירה, להפיץ את ההכרה בבורא עולם. דרכו של אברהם לא הייתה במישור ובקלות, אלא בטיפוס ובכבישת אנוכיותו של העולם. עולם שהיה מרוכז בעצמו - משתחווה לאבק רגליו. ואברהם היה זה שהפציע כאור השחר לעולמם החשוך, והכיר להם את המחויבות המוחלטת לא-ל הטוב והמיטיב.

יצחק קראו שדה - הוא זה ששימר והנכיח את ההכרה בבורא. השימור הוא עבודת חרישה ועיבוד של הקיים [כנאמר 'ויזרע יצחק'] - מתוך יראה להמשכת השראת השכינה. הפריצה והחידוש מעניקים אנרגיות עצומות של התרוממות והתקדמות, אך אחר הפריצה יש למצב את החידושים כאורח חיים מתמשך ומתמיד. לעקוד את הבן היחיד, כפי שאברהם עשה, זוהי עוצמת נפש שאין כמותה. אך להסכים להיעקד, זהו קושי ומעלה בפני עצמם. אין לו לנעקד את אותה הארה של העוקד, הוא פסיבי לגמרי. מעלה זו דורשת לעקוד את כל הישות על מזבח הכניסה למערכת מובנית, להמשיכה ולשמרה. ובכך יצחק יישם בפועל את אמירת ה' על אברהם - כי ידעתיו למען אשר יצווה את בנו אחריו - הוא הבן שנאות ללכת בדרך אביו. לתפלת השחר יש יותר פנאי, והיא מעניקה הרבה יותר סיפוק והשראה. אך תפילת מנחה עלולה ליפול בין תנור לכיריים, ובכדי לחדשה ולתקנה יש צורך במידתו של יצחק.

יעקב קראו בית - אחרי ההר והשדה, אחרי שהשראת השכינה כבר נוכחת וקיימת, יש להכניסה מהשדה - מקום שהוא מחוץ להווי החיים היום יומי, מקום המסוגל להתבודדות והתקשרות עם הנשגב והמורם. אל הבית - חיי המשפחה על כל סך ערכיהם וענפיהם. בהכנסת השכינה אל הפנים והתוכיות של החיים, יש חידוש ובשורה עצומה. חיי המשפחה נתפסים כחיי חולין סתמיים, ובדתות אחרות להבדיל, הם מנוגדים והופכיים לקדושה ולחיבור עם הקדוש ברוך הוא. חידושו של בית יעקב הוא שדווקא החיים הללו הם מקור השראת השכינה, ודווקא שם טמון סוד החיבור הנצחי של עם ישראל עם אלוקיו. בכדי למצוא את הקשר עם הקדוש ברוך הוא אין צורך לצאת לשדה, או לנסוק למרומי ההרים, אלא יש להיכנס לתוך הבית, אל ההווי המשפחתי. ושם, דווקא שם, בצורה הערכית המרוממת שיעקב מעניק להתנהלות המשפחתית, שם נמצאת האמירה האלוקית, ושם גם עם ישראל מנכיח את השראת השכינה, בטובם של אוהלי יעקב, ובמשכנות ישראל.

זהו סוד הסימן שנמסר ליעקב. אם ילד אחד לא ילך בדרך הראויה, לו ילד אחד יקטף בטרם עת - אות היא כי הוא לא הצליח במשימת חייו, לכונן בביתו - בית אלוקים! אם עם ישראל לא ייבנה מכל שנים עשר השבטים, סימן שהוא לא הצליח לבנות מודל של המשפחה היהודית המאוחדת בשלל כוחותיה ותכונותיה, על פי מזגו של כל ילד וילד, ושלעולם ישנם ויהיו כאלה שלא ימצאו את מקומם בתוך העם היהודי, ולאופיים ותוכנותיהם לא יהיה מקום, תפקיד ויעוד במערכת השראת השכינה המשפחתית. כאילו חלילה המשפחה היהודית לא באמת יכולה להכיל את כל כוחות הנפש של בניה. הדאגה של יעקב שתהיה מיטתו שלמה, לא היתה כדי שלא יענש בגין חטא ילדיו, אלא הייתה זו דאגה להשלים את יעודו התכליתי כבונה את בית אלוקים, כאב האומה שהוריד את השכינה לתוככי חיי המשפחה היהודית.

כאן אנו מגיעים אל יוסף. יוסף לא היה עוד בן, כפי שהפסוק מעיד 'אלה תולדות יעקב יוסף' וכתב על כך רש"י: כל עצמו של יעקב לא עבד אלא ברחל - אם יוסף, דמותו היתה דומה לדמותו של יעקב, וכל אשר ארע ליעקב ארע ליוסף.

יוסף היה הבן שגורלו ויעודו היו כרוכים בגורלו ויעודו של אביו. יוסף הבין שהיעוד המרכזי של אביו תלוי בילדיו, ולכן הוא דאג כל כך על המשכה וביסוסה של דרך אביו. בגלל זה חרה לו שאחיו אינם נוהגים כשורה. הוא ידע שדודו עשיו - כבר יצא  מכלל ישראל. ישמעאל דוד אביו - אף הוא אינו בכלל ישראל. האם יחזור התסריט הזה שוב בדור השלישי של האומה? האם האחים עלולים אף הם לצאת מכלל ישראל? משום כך הוא הביא דיבתם לאביהם, בכדי שישים לב לכך שהמשפחה עלולה להתפצל שוב, ויחנכם ויעמדם על טעותם. זו גם הסיבה שהיה חשוב ליוסף לקרב את בני השפחות שנדחו על ידי האחים, בכדי שכל שנים עשר האחים יהיו שבטי י-ה.

האחים גם הם היו מודעים להיסטוריה המשפחתית. ולעומתו הם חששו שיוסף שכל כך דומה ליעקב, רואה את עצמו כממשיכו הבלעדי, וכי הוא זומם להוציא אותם מכלל ישראל, ואין כוונתו לגרום להם לתקן דרכם.

מאותה סיבה מספר יוסף לאחים על חלומותיו. הוא רוצה שכל האחים ידעו שחשוב לו מאוד שילוב הידיים בין כל האחים, בכדי להקים את בית ישראל. הפעם אסור להם בשום אופן להתפלג, הפעם מכולם יחד יצא עם ישראל. יש צורך שכולם יאלמו את האלומות, שכולם יאירו ברקיע ככוכבים, כל אחד בכוחו, כל אחד באורו. אמנם בחלומות הוא מולך עליהם, אך כולם נותרים באותה אחווה משפחתית. זו הייתה נבואת חייו של יוסף וכנביא אסור לו לכבוש את נבואתו [חלום הוא אחד חלקי שישים מנבואה].

ואז מגיעה פרשת עקידת יוסף. הוא יודע את הסכנה שבלכתו לדרוש את שלום אחיו, הוא מודע לכך שהם לא מדברים עמו שלום. ולמרות זאת הוא עוקד עצמו בכדי לקיים את בקשת אביו, וכדי להביא להם את אחוותו הכנה והתמימה. וכיצחק זקנו - מה הוא עקד עצמו בכדי לשמר ולהמשיך את דרך אביו, אף הוא עוקד עצמו בכדי לשמר ולהמשיך את דרך אביו.

זהו סודו של יצחק. הוא יודע שבכדי ליישם דרך אבות יש להיעקד, ואין אפשרות אחרת. והוא יודע שיוסף מיישם הלכה למעשה את יעודו של יעקב, כשם שהוא יישם הלכה למעשה את יעודו של אברהם. אין קיצורי דרך, לא ניתן להנציח בדורות הבאים את הערכים המקודשים לאבות, מבלי לירוק דם – כפשוטו. להיעקד על המזבח, להסתכן בהליכה לדרוש בשלום האחים, להימכר לעבד, ושהמשפחה תתפצל ותשבר, עד אשר בסופו של דבר תחזור ותתאחד בחיבור בלתי נתיק לעולם, לאחר שכולם השכילו ולמדו את דרכה של המשפחה היהודית.

רק יצחק מודע לסוד הנצחת המורשת, ואסור היה לו לגלותו ליעקב. כיון שאם יעקב יידע מראש את הסוף הטוב, הוא לא יהיה חלק מתהליך השראת השכינה בתא המשפחתי, והוא לא באמת יבנה את בית אלוקים.

סוף דבר. יוסף מסר את נפשו בשביל האמירה 'את אחיי אנוכי מבקש'. רק בזכות מסירות נפשו עם ישראל לא התפלג, מיטתו של יעקב הייתה שלמה, והשכינה שרתה בבית ישראל. עם ישראל למד בדרך הקשה שבקשת האחווה תמיד מוכיחה את עצמה ככדאית ומשתלמת, הן מבחינה רוחנית, והן מבחינה גשמית, 'להחיות עם רב'. בימים שסועים שכאלה, נקרא גם אנו לכל אשר תועים ותוהים - את אחי אנוכי מבקש!

שבטי י-ה עמודי העם, רועי האומה, קדושי עליון, אבירי הדעת ושלמי הנפש, מאורות עולם, תרשישי ארץ. לבא בסודם, לישב באוהלם, זוהי מלאכה קשה שבמקדש לנקיי הדעת יודעי ח"ן. קל וחומר לפשוטי עם. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ועלינו לדרוש ולחקור את רסיסי קרני מאור התורה, הנשברים וחודרים למעמקי היקום ולתוככי כל לב באשר הוא שם - כל אחד בדרגתו על פי השגתו. תפילתי שלא אכשל בדבר הלכה ובדבר אגדה, ונזכה לכוון לאמתה של תורה.