בשבוע שעבר הוצגו כמה גישות למעמדו ההלכתי של הצ'ק. יש הסוברים כי הצ'ק משמש כמסמך אשר מנחה את הבנק להעביר כסף למחזיק הצ'ק.
מנגד יש הסוברים כי הצ'ק הוא בעל תוקף מהותי ולכן הוא מוגדר כשטר חוב או כשטר ממרני אשר ניתן להעביר אותו מאדם לאדם. במאמר זה יוצגו גישות נוספות.
השו"ע בחו"מ סימן סו' סעיף טו' פוסק כי במקרה שהלווה טוען לרוכש שטר החוב מן המלווה שהוא כבר פרע את ההלוואה, אזי רוכש שטר החוב יוכל לגבות מן הלווה את השטר רק אם המלווה יישבע שהלווה לא פרע לו את החוב.
לכן במקרה שהמלווה שמכר את שטר החוב, איננו רוצה להישבע, אזי קונה שטר החוב איננו יכול לגבות את השטר מן הלווה. אומנם עומדת לקונה שטר החוב זכות תביעה כנגד המלווה שמכר לו את שטר החוב אך לא ניתן לקיים גביה ישירה של שטר החוב.
מתוך דברי השולחן ערוך עולה כי קונה שטר חוב עלול לאחר הקניה להתמודד עם טענת פרעתי או כל טענה אחרת שיש ללווה כנגד המלווה וממילא הקונה לא יוכל לגבות את השטר חוב בהליך הרגיל.
לאור זאת עולה טענה בין הפוסקים, כי אם לקוח נתן שיק תמורת סחורה, אך הוא לא קיבל את הסחורה, אזי אם השיק עבר הלאה לידיים נוספות, אין המחזיק בשיק יכול לגבות בכל מקרה את השיק מיד בעליו, אלא הוא עשוי לעמוד מול טענה של אי קבלת הסחורה או פגמים וכדו' אשר יימנעו ממנו את גביית סכום השיק מבעל השיק.
מתוך טענה זו יש הסוברים כי ראוי להבחין בין צ'ק אשר צויין עליו כי הוא ניתן לפקודת אדם מסוים לבין צ'ק אשר ניתן ללא התייחסות לאדם מסוים, אלא כל המחזיק בו כדין יכול לבקש את פירעונו.
לכאורה הבחנה זו כבר קיימת בדברי הראשונים. בספר משפטיך ליעקב ( סימן כא') הובאו דברי הרבינו ירוחם ( מישרים נתיב ו' ח"ה ) כי יש להבחין בין הסוגים השונים של שטרות החוב.
שטר חוב שכתוב בו שכל המחזיק בו יגבה בו, אזי המחזיק בשטר אינו מושפע משום טענה של החייב, משום שבשטר נאמר במפורש וכמעין הצהרה של החייב שכל המחזיק בשטר יהיה זכאי לגבות את דמי השטר.
אך אם נכתב בשטר שהחייב משתעבד לפלוני ולכל מי שמחזיק בשטר, אזי מי שמקבל את שטר החוב או מי שקונה אותו הרי הוא נכנס במקום המלווה / הנושה הראשון.
ממילא ניתן לטעון כי אם לחייב עומדת טענה אל המלווה/הנושה הראשון, כגון טענת פרעתי או לא קיבלתי את הסחורה וכדו' אזי אין המחזיק מכוח הנושה הראשון יוכל לגבות את השטר.
אלא יש לברר קודם את טענת החייב, ורק אם יוכרע כי אין בטענתו כדי להיפטר מתשלום החוב, אז יוכל המחזיק בשטר החוב לגבות מן החייב את דמי השטר.
בפוסקים מצינו דרכים נוספות לבאר את תוקפו ההלכתי של השיק. בספר מכירת חמץ כהילכתו (פ"ח הערה יט') מובא בשם הגרי"ש אלישיב שנתינת שיק מועילה מדין סיטומתא. קניין סיטומתא הוא קניין כמנהג הסוחרים לכן פעמים שתיעת כף וכדו' יכולה להיות קניין המחייב.
לאור זאת ומאחר שכיום מקובל להשתמש בצ'קים בעת רכישת סחורה או ביצוע עסקאות אזי יש לשימוש בצ'ק תוקף הלכתי קנייני של סיטומתא.
יש פוסקים אשר מעלים סברא (משפטיך ליעקב סימן כא') כי תוקפו ההלכתי של הצ'ק נובע מדין קניין מעמד שלושתם.
הגמרא בגיטין יג: אומרת שאם במעמד שלושת הצדדים(לווה, מלווה ורוכש השטר או המקבלו במתנה וכדו') הנושה אומר לחייב תעביר את דמי החוב לגורם השלישי, אזי הגורם השלישי קנה את דמי החוב.
לאור זאת ניתן לטעון כי קנייה באמצעות צ'ק היא עסקה במעמד שלושתן, משום שהקונה מורה לבנק באמצעות שטר הצ'ק להעביר ממון לגורם שלישי.
מאחר שהבנק נתן למשתמש בשירותיו פנקס שיקים ופעמים שהנהלת הבנק אף נותנת אפשרות לחריגה בחשבון, אזי ניתן לראות את הבנק שהוא כביכול נמצא ועומד במעמד העסקה שבין הקונה בחנות לחנווני המוכר וממילא נתינת השיק יכולה להועיל מדין קניין במעמד שלושתם.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com