יציאת ישראל ממצרים נקראת בהגדה של פסח ובתפילה יציאה ל'חירות עולם'. בני ישראל נעשו אז בני חורין לנצח. זאת למרות שאנו העם שהמשיך והשתעבד לאורך ההיסטוריה יותר מכל עם ואומה אחרת. נרדפנו, גורשנו, נטבחנו, ונעקדנו. למרות זאת, לא בטלה הרלוונטיות של אותה חירות עולם, בה זכינו עם צאתנו מהגלות הראשונה – בית העבדים במצרים.
הסיבה לכך נעוצה דווקא במשפט הראשון בו נצטוינו מיד עם יציאתנו. דווקא בגלל אותו משפט מכונן, היה מסוגל עם ישראל לשמר את אותה חירות בכל המצבים השונים והקשים בהם היה נתון לאורך הדורות.
מה סוד אותו משפט ראשוני? כאן למעשה נכתבה מגילת זכויות האדם היהודית. הרבה לפני שהעולם כולו הכיר בזכויות כל שהם, בטרם התפתחו תורות המוסר המערביות. היה לו לעם היהודי כתב הגנה נצחי שמגן על זכויות עבדיו.
אך במשפט זה, טמון הרבה מעבר לכתב הגנה המעגן את זכיות העבדים עבריים. במשפט זה טמון סוד החירות של בני החורין כולם – גם של העבדים, וגם של אלו שאינם.
משפט זה מסמל את המסע שעבר כל אחד ואחד מהעם היהודי. במסע הזה כל אחד חווה את תנאיי העבדות ואיבוד צלם האנוש, ואת מניעת הבחירה החופשית. ועם היציאה הוא הזדכה על הזכות לבחור ולהחליט על חייו. האופן בו קיבלו ישראל את הזכות לבחור, לא היה בשלילת יכולת ההשפעה של המצרים על חירותם. היציאה לחירות לא הייתה רק פריקת עול מצריים. יציאה לחירות שכזו, לא היה לה סיכוי להיות 'יצאה לחירות עולם'. ועם הכניסה תחת עול שעבוד נוסף, הייתה מתמסמסת ונמוגה.
וליתר דיוק, גם ללא כל השתעבדות נוספות, חירות שכזו אינה חירות מהותית ומשמעותית. כיון שהאדם לעולם הוא אסור במאסר גופו, ואזוק הוא לתנאים והגבלות פיזיות וחברתיות רבות עד אין ספור. עד שנמצא הוא הרבה יותר 'פחות מסוגל' לעשות כפי העולה על רוחו, מאשר 'יותר מסוגל'.
עם ישראל קיבל את חירותו עם כניסתו תחת עול מלכות שמיים. היציאה ממצרים לא הייתה לחופשה בדאבוס, או לניו זילנד. היציאה במהותה העמוק משמעה היה – הכרה עצומה בחובת האדם לאלוקיו. ובהגדרה עמוקה יותר – עצם ההכרה שהאדם 'חייב' היא היא החירות האנושית הגדולה והנצחית.
אדם נטול חובה, הוא אדם שאינו מסוגל לתפוס את אישיותו כמציאות מחויבת ומחייבת. הוא נוכח בעולם, משוטט באשר הוא משוטט, וכל פעולותיו אינם בעלות משמעות קריטית לכאן או לכאן. הוא לא מחויב לכלום, ולמעשה אינו מחויב למציאות. וממלא מציאותו אף היא אינה מחויבת, כיון שכל עולמו נטול משמעות ערכית מהותית. זהו למעשה דמותו של ה'עבד'. הדמות הזו יכולה להופיע באדם המשועבד לאדונו, והכרח הציות להוראותיו, מונע ממנו לתפוס את עצמו כ'חייב' למשהו – לכל ערך שהוא. דמות העבד יכולה להופיע גם באדם שלא משועבד לאדון ממשי. אך עדיין הוא יהיה עבד במהותו – נטול חירות. זאת במידה והוא לא מסוגל להתרומם ולצאת מגבולות עצמו, ולהבין שאישיות הינה מחויבת לערכים שהם מעבר לו, למושגים שהינם מחוץ לגופו ולצרכים הפיזיים.
עם ישראל הבין את המחויבות העצומה שלו לאלוקיו, בתהליך יציאת מצרים. הוא ראה את הריבונות המחולטת של הקב"ה בעולם, את הכפיפות של כלל הנמצאים איליו, והפנים את החובה העמוקה שיש לו אליו. בהכרה הזו הוא למעשה הוכשר לצאת מאותה עבדות תודעתית פנימית, וכך הוא קנה את היכולת לראות את עצמו כייצור נעלה יותר מכזה שמספק את צרכי קיומו בלבד. אלא כבעל כושר שליטה על חייו, ובעל יכולת להטוות את דרך חייו. ביציאת מצרים בני ישראל הבינו שהם אינם פועלים רק ממניעים מוקדמים קבועים מראש, אלא שיש להם יכול לפרוץ מחוץ למערכת הזו, והם מחוברים למערכת מרוממת מוסרית וערכית.
וכאן אנו חוזרים אל משפט העבד העברי. כל מי שעבר את מסע היציאה ממצרים, הבין וקנה את החירות הנצחית בנפשו. גם זה שבלית כל ברירה, מכר את עצמו לעבד, והתורה 'התירה' לשלול ממנו את חירותו בעקבות מצבו הכלכלי הדחוק. גם הוא אינו יכול לברוח מאותה חירות שנחקקה בנפשו במסע היציאה ממצרים. הקונה אותו – כ'קונה אדון לעצמו', לא בגלל שהעבד הוא בעל 'זכויות' של בן חורין. אלא יותר בגלל שהוא בעל 'חובות' של בן חורין! החירות היהודית אינה זכות אלא חובה. והחובה הזו מונעת מאדונו של העבד העברי להשתמש בו כחפץ אישי שלו, כיון שהעבד מחויב למערכת ערכים חיצונית מרוממת ומוחלטת, הגוברת בתוקפה על מחיבותו לאדון. חייו של העבד לא נועדו רק לספק צרכים אישיים – לא שלו, ולא של אדונו. אלא חייו מחויבים לעולם ערכים ומוסר גבוהה ונעלה.
נאמר בגמ' במסכת קידושין דף כב' על עבד עברי שמסרב לצאת בתום תקופת בת שש שנים, רוצעים את אוזנו במרצע על משקוף הדלת, ואז הוא נותר עבד עד היובל:
אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה( כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ובהמשך הגמ' - אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם.
הלומד גמ' זו תמה, וכי על הר סיני נאמר 'כי לי בני ישראל עבדים'? וכי בשעה שהקב"ה פסח על בתי ישראל במצרים אמר הקב"ה 'כי לי בני ישראל עבדים'?
התשובה על פי האמור לעיל היא ברורה ופשוטה. אכן, ממש אז, בעת שהקב"ה פסח על בתי ישראל במצרים, או בעת מתן תורה. אז הדהדה בחלל העולם האמירה – 'כי לי בני ישראל עבדים'. אז הפנימו והבינו עם ישראל, שהם ברי 'חובה', שישנה מערכת גבוהה שהם מחוברים אליה, ויש להם מחויבות מוחלטת לבורא העולם. ואותה מחויבות עלולה להיסתר כשאדם קונה אדון לעצמו. בכך הוא עלול להפקיע את עצמו מכלל ברי החובה – בני החורין, ולסותר את מהות בחירתו כבן לעם הנבחר המחויב לערכי הנצח היהודיים.
גם כיום כשהעבדות חלפה מן העולם, המסר העולה מן הפרשה הזו רלוונטי מתמיד. היחס שלנו אל הזולת ואל החברה שלנו, חייב להיות ביחס כבוד והערכה כאל אדם בן חורין, בעל זכות בעלות על חייו. וכאמור, אותה חירות אינה רק זכות שהזולת זכאי לה, אלא הרבה יותר מכך. זוהי חובה שהוא חייב בה, וגם אתה חייב באותה חובה. לא רק שלזולת זכות על חייו הפרטיים, אלא לזלות ישנה חובה על חייו הפרטיים. לא רק שלזולת זכות לפעול באופן שנוגד את דעתך הפרטית, אלא באותה עצמאות חירותית ישנה אלמנט של חובה שהוא ואתה גם יחד מחויבים בה.
נסיים בציטוט מר' ישראל מסלנט שהיה אומר: "במה שנוגע לעצמו, יש לאדם לבכר את הנשמה על הגוף. ואילו במה שנוגע לזולת - אין לוותר על הגוף, באשר צרכי הגוף של חברו הם עניני הנשמה של עצמו".
ברוח זו ובהמשך לנאמר לעיל ניתן לומר : 'החירות של הזולת היא עבודת ה' של עצמו'.
הכותב הוא ראש תחום חרדים בגשר.