"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (פרק כ"ג פסוקים ט"ו - ט"ז)
בפרשת "אמור" אנו מוצאים את המקור למצוה המלוה אותנו בימים אלה, והיא "ספירת העומר". מהי המשמעות של ספירה זו? לשם איזו מטרה אנו "סופרים" את הימים עד לחג השבועות?
ספר "החינוך" (מצוה ש"ו - ספירת העומר)כותב: "לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים - כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה. ועניין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות.ומפני כן, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח - עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד - מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות? כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו - להגיע אל הזמן ההוא".
ה"אור החיים" (שמות פרק י"ט) מדמה את הציפייה של ישראל לתורה - כמו ציפיית "חוֹשֵׁק לַחֲשׁוּקָתּוֹ" - על כן הם סופרים את הימים. על פי זה הוא מסביר, מדוע הקב"ה נמנע מלהעניק את התורה לבני ישראל מיד בצאתם ממצרים? מדוע נדחה האירוע הזה בחמישים ימים נוספים - עד חודש סיון? לדבריו: "לא מיעוט החשק הוא הסובב, אלא לצד הכשרת החתן. כי לא היו ישראל ראויים, לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם, והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות". משמע, ימים אלה שימשו הכנה עבור העם - על מנת שיהיו ראויים לקבל את התורה.
אחר כל הדברים האלה, תמה בעל "החינוך": הרי ככל שאדם רוצה ומשתוקק להגעתו של דבר מסויים, בדרך כלל - הוא סופר את הימים באופן של "ספירה לאחור". אם כן, היינו יכולים לצפות שנמנה את הימים הנותרים עד מתן התורה, על דרך ה"פוחת והולך": עוד ארבעים ותשעה יום, עוד ארבעים ושמונה יום וכו' כעין "טבלת יֵאוּשׁ" של האסיר - העומד לצאת מבית האסורים.
ותשובתו: אדרבה, כדי שזו לא תהיה "טבלת יֵאוּשׁ" - כאשר נעמוד בתחילתה, ולאכזבתנו נמצא, שיש לפנינו עוד ימים רבים להשגת המטרה הנכספת. לכן, נצטווינו לספור - אחד, שתיים, שלוש וכו' על מנת להשכיח מתודעתנו את ריבוי הימים העומדים לפנינו.
בדברי "הכתב והקבלה", אנו מוצאים הסבר נוסף - לאופן הספירה: "שלא תהיה ספירת שבעת השבועות האלה לבחינת "כמות מספרם" בעצמותן בלבד - כאשר יחשבו ההמוניים, כי אם אמנם עיקר הספירה, תהיה לבחינת "איכות" הנהגת האדם בכל פרטי ענייניו ומעשיו". הוא מדייק את הביטוי -"וספרתם לכם" - לטובתכם: "לתועלת נפש האדם ולטובתו, להתקדש ולהיטהר ביותר בהמשך זמן שבעת השבועות האלה - מכל תאוות הטבעיות ומחשבות הפחותות".
ספירת העומר איננה רק "ספירת כמות", אלא גם "ספירת איכות". בכל יום שעובר עלינו, מוטלת עלינו החובה, לעלות שלב ולהכין את עצמנו - לקבלת תורה. כל יום חדש מביא אתו הזדמנות להתקדם צעד נוסף בדרך לקניית התורה. לכן, אין אנו מונים את הימים ב"ספירה לאחור" כי אז אנו מבטלים אותם לגמרי - מול השגת המטרה.
בספירה ההדרגתית אנו מביאים לידי ביטוי שגם לדרך - יש ערך! אנו סופרים ומונים ואוגרים אצלנו את אותם הימים, ובסופם אנו מחזיקים בידינו "ארבעים ותשעה ימים" של הכנה והתקרבות נפשית, והם יהיו "כלי הקיבול" - לתורה הניתנת בשבועות.
בעלי המוסר מחדדים את ההבחנה הזו, על ידי המושג "יומן שנתי". היומנים מחולקים לשני סוגים עיקריים: האחד, בו מפרט האדם מה הוא מתכוון לעשות בימים הבאים עליו, וכן הוא מציין אלו תכניות הגיעו לידי מימוש וביצוע. וביומן מהסוג השני, בסיומו של יום או שבוע שחולפים, הוא תולש את הדפים מהלוח.
יש הבדל מהותי בין שני הסוגים, והוא בא לידי ביטוי חד - בסיומה של השנה. ביומן מהסוג הראשון, הרי נותר בידי האדם דפים מלאים וגדושים המתארים את מעשיו והישגיו לאורך השנה החולפת. לעומת זאת - ביומן מהסוג השני, בסוף השנה - נשאר האדם עם "כריכה" ריקה, כיון שכל דפי היומן נתלשו והושלכו.
יום לא מנוצל - הוא יום מבוזבז. אשרי האדם, שבא לשנה הבאה ויומנו בידו - מלא וגדוש. אוי לו לאדם, שבא לשנה הבאה ויומנו מהשנה החולפת - ריק ואיננו. כלומר, הוא "שרף" ובזבז את ימיו ללא שום הישגים.
אם כן, "ספירת ימי העומר" מחדדת בפנינו את התכלית - למלא כל יום בתוכן ולהעניק לו משמעות אמיתית. אך למעשה, ימי הספירה הם בָּבוּאָה - לחיי האדם. אף על פי שמטרת חיינו ב"עולם הזה" - היא דווקא ה"עולם הבא", וכבר דימוהו חז"ל לפרוזדור - המוביל לטרקלין, שהוא העולם הבא. מכל מקום, איננו עומדים בציפייה וסופרים ב"ספירה לאחור" את הזמן שנותר לנו להגיע ליעד הסופי. אלא אנו נותנים חשיבות לימינו פה - שהם האמצעי וההכנה לעולם הבא. תפקידנו - "לספור" ולאגור כמה שיותר "ימים" - שאותם אנו ממלאים בזכויות לקראת אותו עולם. וכמאמרם: "התקן עצמך בפרוזדור - כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד)
על פי זה מובן הביטוי: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כ"ד), כלומר, הוא "בא - וכל ימיו עמו", כי הוא ניצל ונתן משמעות לכל יום בחייו, וזהו רכושו האמיתי שהוא מביא אתו.
היוצא מדברינו, ימי הספירה וגם ימינו בעולם הזה - הם מעין "יומן מסע", בו מפורטים תחנות חיינו - יעדים והישגים.