בעקות גזר דינו של הרב פינטו: מערכת המשפט לוקה באוטיזים

הרב יעקב ב. פרידמן עם האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו (צילום: באדיבות המצלם)

'אַסְפֶּרְגַר' היא תסמונת שהתגלתה בימינו, על ידי נוירולוג אוסטרי, הנס אספרגר. 'אספרגר' מהי? הפרעה על הרצף האוטיסטי. המאפיין הבולט שלה הוא חוסר הכישרון של הלוקה לראות את התמונה השלמה. הוא תמיד מתרכז בפרטיו השוליים והטכניים של האירוע, ויחמיץ את לב העניין. כאשר ישאלו ילד אספרגרי אם יש לו שעון, ישיב בחיוב, אבל יחמיץ את התמונה הכוללת, ולכן לא ישיב מה השעה. הוא יתעניין באיזה אוטובוס הגיע אחיו החתן לחופתו - יותר מאשר בהרגשתו.כאשר ישמע שפלוני נפל באמצע תליית כביסה, יתעניין מאד בגורל חוטי הכביסה.

האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו אתמול בבית המשפט (צילום: ירון שרון - YNET)

*

דנון, איש לא דתי, ישב לידי בטיסה לבולגריה. בוהה בספר תהילים. לא התפלל. רק ינק את האותיות. הייתה לו תחושה שבמטוסו של האדמו"ר – לשבת ליד תהילים הוא הדבר הנכון.

למה, שאלתי, קם אדם חילוני, עוזב עבודה בוערת, מיטלטל לבולגריה, במסע מפרך של 14 שעות, לומר סליחות על קבר צדיק?"

"אני נוסע עם הרב", הוא אומר בחמימות. פניו של דנון בהירות כעצם השמים, "הרב תומך בי כלילית, נפשית כל השנה. בלי להכיר אותי. הרב אוהב אתי אהבת-נפש. בכל נשמתו. אהבת-חינם. זה הוכח בעשרות צמתים בחיי. לכן הרב הוא 'הבית' שלי. כשאני נוסע עם הרב, ומצוי בקרבתו, אני מרגיש 'חי'. שלוו. שלם".

"אבל בין אלפי נוסעי המסע, שאלתי, אין בכלל סיכוי שתפגוש בו..."

הוא התבונן בי כאילו הייתי זהבה גלאון הנכנסת למסור שיחת מוסר ב'כולל חזון איש'.

"למה ללחוץ ידיים?", שאל בתמימות, למה לפגוש בו בכלל?... האדמו"ר רוצה שאסע, אני נוסע בעקבות הרצון שלו.. אני אוהב את האיש המקסים הזה. לנסוע בעקבות הלב שלו - עושה אותי מאושר!".

עיניו של דנון מוארות. נקיות מאפס-קציה של מיסטיקה. גם האדמו"ר עצמו, תלמיד מובהק של מרן הגר"ש אויערבאך, חף מכל תפיסה מיסטית, קמיעות, סגולות ולחשים. דנון, כאלפי הנוסעים, 'שייך' ללבו של רבו.

כשהרב חוזר על פסוק - הוא מרגיש רוחני. כשהרב מברך אותו, וידו הרכה חובקת את זרועו המגויידת, מרגיש דנון הכי 'בבית'.

*

עולמו של האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו, מורכב מפסיפס מרהיב של למדנות חסידות וקבלה. אבל ה'לפני ולפנים' שלו, הוא אהבת האדם. הרצון החד-משמעי להאיר לבבות. (מדי בוקר נשלחים מביתו 20.000 מיילים של דברי תורה לשני רבוא יהודים); להקים עשרות מרכזי תורה במרכזי הסחר בעולם. לעקור אילי ממון ותקשורת מעולמם הנהנתן - ולהפוך אותם כלשונו, שגרירים של השםיתברך.

ועזות-הקדושה הזו מניעה איש חולה, שנאבק על חייו, בגידולים סרטניים המתגלים בכל חלקי גופו - לנסוע מדי שבוע בקו מנהטן-אשדוד, כדי למסור לפני 500 אברכים שיעור אחד בתורה. לפעמים הוא מרחיק עד רוסיה, כדי מסור שיעור פרטי בודד בבית פרטי. עשרות שעות טיסה מפרכת, חולשות סחרחורות, ויסורי איוב - כדי להפריח דיבור אחד של תורה, להחיות ניצוץ אחד בלב של יהודי!

מיהו האדמו"ר שבית משפט שלח השבוע לכלא?

איש נקי. אבלו בלבו וצהלתו על פניו. מתהלך בבירות העולם. גבירים מתחננים לתרום מליונים למוסדות התשובה שלו, אבל הוא עצמו –סגפן עד הקצה. ניזון כל השבוע כולו על חצי כוס מים וצנים בודד אחד.. חף מכל אצטלא חיצונית. ללא שמץ התבלטות בהליכה לבוש והנהגה. בלב הענק שלו הוא מכיל את כל חדרי תורה, נגלה וחסידות. אבל הלב הזה נפתח לרווחה גדולה מול כל מחסור של יהודי מהפריפריה. נתיבות, יוקנעם, דימונה.

את המליונים המוזרמים לחצרו הוא מעביר, לפני שהוא טורח לספור בכלל, לאלפי משפחות נזקקות, ומאות עמלי תורה. ואדם שמליארדים מועברים לידו, לא הותיר לנפשו אפילו 'קבא דמוריקא',

ובחשבון הבנק היחיד שלו בסניף אשדודי - אין שקל בודד אחד (!) ובעולם כולו, בישראל ובכל 12 המרכזיים העולמיים שהקים - לא רשום על שמו אפילו צריף בודד אחד, להוריש לבניו!

****

בית המשפט התעלם מכל זה בשבתו השבוע לפסוק את דינו של הרב. בית המשפט התייחס אליו באותה נימה שהוא מתייחס לאוליגרכים חולי כבוד ובריונאים נטולי עכבות. כולם שווים בפני החוק האוטיסטי. בית המשפט הכריז השבוע פעם נוספת שהוא בעצם מנותק מהחיים.

כך היה מנותק לפני כעשור, כשהשופט רובינשטיין הורה באווילות מעוררת-השראה לחקור את מרן הגר"ע יוסף על אמירות 'פוגעניות'" (עפ"ל). בשם האטימות האספרגר'ית, ושפיטת-הניירת – חוללו בתי משפט שַׁמות בנושאים הקשורים לבטחון ישראל. שאלת הגדר שהתעכבה שנים בצווי בית משפט, מגורשי חמאס, הוראות פתיחה באש, הוראות חקירה, 'נוהל שכן', מגורשי חמאס.

שיקולים טכניים של זכויות אזרח, (כמו למשל השאלה אם להפריע לרווחת אדם, כדי להציל על ידי כך עשרות לוחמים) הפכו לכמעט 'דת' של השפיטה, והמשקל היחיד שלה. זה הפך את בית המשפט לגולם ענק, עם אופקים בגודל נייר מדפסת. הנעה בתוך נהר רגשות כאב ודמעות, דת ומוסר, עבר ועתיד – כורעת תחת נטל ספרי פסיקה, ורואה מול רק מילים ונתונים. בית המשפט רואה את פני-הדברים דרך זוג החורים של מהדק פסקי הדין שלו. ניירות. תצהירים. חתימות. חותמות. עם פירורי הומאניות - הבטלה בים של ניסוחים יבשים.

העובדה שהמאסר ירסק את אמונם ואמונתם ושלוות רוחם של אלפים - אינה תצהיר, ואינה הצהרה, ואינה מתנסחת יפה משפטית.

רגשות ודמעות אינם קבילים לפני 'כבודו'.

משעה ששלח לכלא איש מוכה ניתוחים ומחלות, המוסר את נפשו ומה שנותר מגופו לרווחת אלפים, ניתק עצמו בית המשפט סופית מכל מגע עם השראה וחזון. מרחשי החיים. מתנודות נפש. מהלכי רוח. ובעיקר - מהמציאות בשטח. בית המשפט ניגש כקמעונאי על פנקסו, לנושא הרה גורל ועולם, הגדול ממידותיו של שופטיו עצמם.