אאא

'אַסְפֶּרְגַר' היא תסמונת שהתגלתה בימינו, על ידי נוירולוג אוסטרי, הנס אספרגר. 'אספרגר' מהי? הפרעה על הרצף האוטיסטי. המאפיין הבולט שלה הוא חוסר הכישרון של הלוקה לראות את התמונה השלמה. הוא תמיד מתרכז בפרטיו השוליים והטכניים של האירוע, ויחמיץ את לב הענייןכאשר ישאלו ילד אספרגרי אם יש לו שעון, ישיב בחיוב, אבל יחמיץ את התמונה הכוללת, ולכן לא ישיב מה השעה. הוא יתעניין באיזה אוטובוס הגיע אחיו החתן לחופתו - יותר מאשר בהרגשתו.כאשר ישמע שפלוני נפל באמצע תליית כביסה, יתעניין מאד בגורל חוטי הכביסה.

מי שעוקב אחר פסיקות בתי-המשפט לאורך זמן, קולט שם נטיה אספרגר'ית מובהקת. בית המשפט בוחש לזרא ב'פרטים'. שאלת חוקיות הוכחות, תקנים. נהלים. טכנוקרטיה. כך למשל יפסול בג"ץ הוכחות שהושגו באמצעים 'פסולים' (הקלטות-סתר, למשל) למרות שהתעלמות מהן מהותית, לא אנושית ומסכנת חיים.

המבט הטכנוקרטי הצר על סוגיות בטחוניות נפיצות, כגירוש אנשי חמאס, 'נוהל שכן', 'גדר הפרדה' וכדו', התאפיינה תמיד בראיה טכנית צרה שמנעה מהם לראות את תמונת הסכנה הכוללת.

 •

השבוע גזר בית המשפט שנת מאסר בפועל על האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו. אין צורך להימנות על חסידי האדמו"ר כדי להבין בעוול המשווע.

בית המשפט כדרכו, גימד את הפסיקה, שלף פעולה אחת, שגם לא נעשתה על ידי הרב עצמו, אלא על ידי איש מאנשי ביתו הלוקה בבריאותו, והרב מחפה עליו באצילות נפש מעוררת השראה. והתעלם בגסות מהתמונה הכוללת.

בית המשפט מתעלם מהעובדה שהוא גוזר השפלה מוחצת על אדם מוכה סרטן, שלמרות עשרות הניתוחים המרים שעבר בחייו, ולמרות שבמהלך המשפט הוא מצוי עדיין בתהליכי רפואיים קשים – הוא שוכח מגופו המורד, וממשיך להאיר דרך לאלפים, ולהחדיר מדי יום סיוע-כלכלי אור וחום לוורידי-נפשם של יהודים קשי יום. בית המשפט שמע סוללה של עדי-אופי שרָטטו מדמעות כשתיארו את מסירות-נפשו של הרב, נקיותו הרוחנית, ואצילות נפשו, כבודו הקשיב בנימוס, התרכז בטכנוקרטיה המשפטית, ושלח אותו לכלא כאחרון הפושעים.

11 בבוקר בטרמינל הישראלי. אנחנו בדרכנו לעיירה סיליסטרה במזרח בולגריה, עיירת ה'פלא יועץ'. שעת ההמראה הנקובה של 20 המטוסים שהיו אמרים להמריא עם האדמו"ר רבי יאשיהו, הייתה 7.55, אבל אלפי הממתינים ברחבי הטרמינל, נראו שאננים ושלווים. ההמתנה המתמשכת מתקבלת ברוחב-לב, ונתפסת כרפידת-קטיפה ראויה להדרת מלכותו של האדמו"ר. 'בית הנתיבות' הישראלי רב היומרה, קד בדרכו שלו, קידה לאדמו"ר, והתאים עצמו לסדריו.

משולי הטרמינל מצטיירת לפתע דמותו של האדמו"ר. דמות כפופה, סגפנית, לבוש והופעה של אברך כולל. זיק ניצת באולם הטרמינל. מאות מקיפים. עיניו החמות של האדמו"ר, נוכחותו, מחבקת את ההמונים אל לבה.

*

יד איתנה, יציבה, מושטת ל'שלום עליכם'. לפיתה מוחצת עד כאב. האדמו"ר מרים אליי את ראשו מקבוצת ספריו. המושב הקבוע שלו במטוס, הפך ל'בית מדרש' שבועי קבוע. שנים נוסע הרב מדי שבוע בקו הקבוע הזה מנהטן, מיאמי, אשדוד, לוס אנג'לס, בואנוס-איירס להאיר נשמות של אלפים. האם הרב נהנה מהנסיעות? זו אפילו לא הלצה. הרב איבד מזמן את היכולת או הרצון להתענג ממנעמי החיים. אבריו הפנימיים חתוכים רח"ל לגזרים בעשרות ניתוחים מרים, שהוא עדיין ממשיך לעבור. והוא שולט כגנרל ברי"ש מ"ם חי"ת אבריו המיוסרים; גם מעט החיוניות שנותרה באבריו, נעקרה בסיגופיו. הרב חי בצומות מתמשכים. הנסיעות הטרנס-אטלנטיות שלו, להרבצת תורה בישיבותיו - גובלות בפיקוח נפש ממשי. אבל גם יציבוּת, אמר לי האדמו"ר באחת משיחותנו, היא עניין של פיקוח נפש.

חברות התעופה למדו לרחוש כבוש לדמות ויציבותה.

הוא נושא אליי את פניו. הפנים שלו, מזיגה מרהיבה של רכות, ותקיפות-פלדה. אפילו טון הדיבור מסוגנן. לחישה דרוכה. פניו מתבייתות אליי במשך השיחה, וקונות בתוכי שביתה. ידו מלטפת את כפותיי במין חום מֵמִיס, כאילו ביקש להחדיר את מילותיו החמות הישר לנשמתי. ללא תיווכו המסרבל של הגוף. קבלת הפנים הזו שאומרת בעצם:

"אולי אתה רוצה בי? קח ככל שתחפוץ".

לבביותו של האדמו"ר משרה תחושת שייכות. אבהות. הגנה. "כבודו איש צדיק", הוא אומר ביקוד. "כבודו אדם טוב. איש טוב כבודו. טוב מאד! עוד נזכה לשבת בניחותא ולשוחח באריכות". מפיו זה נשמע, כי כאן ועכשיו, מוקף בעשרות מטוסים, ומלוויו, לשבת "עם כבודו", היא פסגת מאווייו.

האדמו"ר אינו איש של מילות נימוס. אהבתו לאנשים - מוחלטת. הוא מארח נפשות בפינה החמה ביותר שבלבו. המשפט "כבודו איש טוב מאד מאד" הוא בעצם ביטוי של אהבה. המילים נקיות מצל של כריזמה.

ראיית הטוב ביהודי באשר הוא - היא הצומת מרכזית בחייו.

 

האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו אתמול בבית המשפט (צילום: ירון שרון - YNET)

 *

דנון, איש לא דתי, ישב לידי בטיסה לבולגריה. בוהה בספר תהילים. לא התפלל. רק ינק את האותיות. הייתה לו תחושה שבמטוסו של האדמו"ר – לשבת ליד תהילים הוא הדבר הנכון.

למה, שאלתי, קם אדם חילוני, עוזב עבודה בוערת, מיטלטל לבולגריה, במסע מפרך של 14 שעות, לומר סליחות על קבר צדיק?"

"אני נוסע עם הרב", הוא אומר בחמימות. פניו של דנון בהירות כעצם השמים, "הרב תומך בי כלילית, נפשית כל השנה. בלי להכיר אותי. הרב אוהב אתי אהבת-נפש. בכל נשמתו. אהבת-חינם. זה הוכח בעשרות צמתים בחיי. לכן הרב הוא 'הבית' שלי. כשאני נוסע עם הרב, ומצוי בקרבתו, אני מרגיש 'חי'. שלוו. שלם".

"אבל בין אלפי נוסעי המסע, שאלתי, אין בכלל סיכוי שתפגוש בו..."

הוא התבונן בי כאילו הייתי זהבה גלאון הנכנסת למסור שיחת מוסר ב'כולל חזון איש'.

"למה ללחוץ ידיים?", שאל בתמימות, למה לפגוש בו בכלל?... האדמו"ר רוצה שאסע, אני נוסע בעקבות הרצון שלו.. אני אוהב את האיש המקסים הזה. לנסוע בעקבות הלב שלו - עושה אותי מאושר!".

עיניו של דנון מוארות. נקיות מאפס-קציה של מיסטיקה. גם האדמו"ר עצמו, תלמיד מובהק של מרן הגר"ש אויערבאך, חף מכל תפיסה מיסטית, קמיעות, סגולות ולחשים. דנון, כאלפי הנוסעים, 'שייך' ללבו של רבו.

כשהרב חוזר על פסוק - הוא מרגיש רוחני. כשהרב מברך אותו, וידו הרכה חובקת את זרועו המגויידת, מרגיש דנון הכי 'בבית'.

*

עולמו של האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו, מורכב מפסיפס מרהיב של למדנות חסידות וקבלה. אבל ה'לפני ולפנים' שלו, הוא אהבת האדם. הרצון החד-משמעי להאיר לבבות. (מדי בוקר נשלחים מביתו 20.000 מיילים של דברי תורה לשני רבוא יהודים); להקים עשרות מרכזי תורה במרכזי הסחר בעולם. לעקור אילי ממון ותקשורת מעולמם הנהנתן - ולהפוך אותם כלשונו, שגרירים של השםיתברך.

ועזות-הקדושה הזו מניעה איש חולה, שנאבק על חייו, בגידולים סרטניים המתגלים בכל חלקי גופו - לנסוע מדי שבוע בקו מנהטן-אשדוד, כדי למסור לפני 500 אברכים שיעור אחד בתורה. לפעמים הוא מרחיק עד רוסיה, כדי מסור שיעור פרטי בודד בבית פרטי. עשרות שעות טיסה מפרכת, חולשות סחרחורות, ויסורי איוב - כדי להפריח דיבור אחד של תורה, להחיות ניצוץ אחד בלב של יהודי!

מיהו האדמו"ר שבית משפט שלח השבוע לכלא?

איש נקי. אבלו בלבו וצהלתו על פניו. מתהלך בבירות העולם. גבירים מתחננים לתרום מליונים למוסדות התשובה שלו, אבל הוא עצמו –סגפן עד הקצה. ניזון כל השבוע כולו על חצי כוס מים וצנים בודד אחד.. חף מכל אצטלא חיצונית. ללא שמץ התבלטות בהליכה לבוש והנהגה. בלב הענק שלו הוא מכיל את כל חדרי תורה, נגלה וחסידות. אבל הלב הזה נפתח לרווחה גדולה מול כל מחסור של יהודי מהפריפריה. נתיבות, יוקנעם, דימונה.

את המליונים המוזרמים לחצרו הוא מעביר, לפני שהוא טורח לספור בכלל, לאלפי משפחות נזקקות, ומאות עמלי תורה. ואדם שמליארדים מועברים לידו, לא הותיר לנפשו אפילו 'קבא דמוריקא',

ובחשבון הבנק היחיד שלו בסניף אשדודי - אין שקל בודד אחד (!) ובעולם כולו, בישראל ובכל 12 המרכזיים העולמיים שהקים - לא רשום על שמו אפילו צריף בודד אחד, להוריש לבניו!

 ****

בית המשפט התעלם מכל זה בשבתו השבוע לפסוק את דינו של הרב. בית המשפט התייחס אליו באותה נימה שהוא מתייחס לאוליגרכים חולי כבוד ובריונאים נטולי עכבות. כולם שווים בפני החוק האוטיסטי. בית המשפט הכריז השבוע פעם נוספת שהוא בעצם מנותק מהחיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כך היה מנותק לפני כעשור, כשהשופט רובינשטיין הורה באווילות מעוררת-השראה לחקור את מרן הגר"ע יוסף על אמירות 'פוגעניות'" (עפ"ל). בשם האטימות האספרגר'ית, ושפיטת-הניירת – חוללו בתי משפט שַׁמות בנושאים הקשורים לבטחון ישראל. שאלת הגדר שהתעכבה שנים בצווי בית משפט, מגורשי חמאס, הוראות פתיחה באש, הוראות חקירה, 'נוהל שכן', מגורשי חמאס.

שיקולים טכניים של זכויות אזרח, (כמו למשל השאלה אם להפריע לרווחת אדם, כדי להציל על ידי כך עשרות לוחמים) הפכו לכמעט 'דת' של השפיטה, והמשקל היחיד שלה. זה הפך את בית המשפט לגולם ענק, עם אופקים בגודל נייר מדפסת. הנעה בתוך נהר רגשות כאב ודמעות, דת ומוסר, עבר ועתיד – כורעת תחת נטל ספרי פסיקה, ורואה מול רק מילים ונתונים. בית המשפט רואה את פני-הדברים דרך זוג החורים של מהדק פסקי הדין שלו. ניירות. תצהירים. חתימות. חותמות. עם פירורי הומאניות - הבטלה בים של ניסוחים יבשים.

העובדה שהמאסר ירסק את אמונם ואמונתם ושלוות רוחם של אלפים - אינה תצהיר, ואינה הצהרה, ואינה מתנסחת יפה משפטית.

רגשות ודמעות אינם קבילים לפני 'כבודו'.

משעה ששלח לכלא איש מוכה ניתוחים ומחלות, המוסר את נפשו ומה שנותר מגופו לרווחת אלפים, ניתק עצמו בית המשפט סופית מכל מגע עם השראה וחזון. מרחשי החיים. מתנודות נפש. מהלכי רוח. ובעיקר - מהמציאות בשטח. בית המשפט ניגש כקמעונאי על פנקסו, לנושא הרה גורל ועולם, הגדול ממידותיו של שופטיו עצמם.