אאא

כידוע, ברחוב היום שוררת אווירה מאד עכורה וקיצונית, לא רק בין החילונים והדתיים לאומיים לחרדים, אלא גם בין המצביעים "הבהמות" של הליכוד לבין המצביעים של מפלגות השמאל, שהם כביכול, לפי נאום הבהמות שנישא השבוע, אינם בהמות. גם בזכות הנאום, וגם עוד לפני כן, נוצר מצב של אוירה עכורה מאד בין כמעט כל המגזרים בארץ: בין המעמד העליון למעמד הביניים והמעמד התחתון, ובין כל אלה לבין החרדים. שנאת החינם הזו גדולה וממשיכה לגדול.

ודווקא השבוע יצא לי לחשוב למה זה באמת קורה, אחרי שהייתי השבוע בארה"ב ונתקלתי בתופעה מדהימה.

יצא לי לבקר השבוע בפילדלפיה, שם יש בית כנסת בשם "יד הרמב"ם", שבעצם כל המתפללים בו הם ישראלים לשעבר. רב בית הכנסת, הרב משה ארביב, הוא בוגר ישיבת אור אלחנן. בבית הכנסת הזה מתפללים חילונים, אשכנזים, מרוקאים, ספרדים, דתיים וקצת חרדים. אם אני צריך למפות את גווני האוכלוסייה הישראלית שיש ברחוב, אז אפשר למצוא ממש את כל הסוגים שלה תחת כיפה אחת בבית הכנסת הזה בפילדלפיה. היה תענוג לראות איך שמיד אחרי תפילת שחרית מבקשים המתפללים מהרב, "בבקשה הרב, תגיד לנו הלכה יומית". ואז הרב משה לוקח את הספר "הלכה יומית" שחיבר הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א ואומר הלכה יומית. ואז מתפתח איזשהו דיאלוג בין הרב למתפללים, שבעצם מי שהיה רואה אותם ברחוב היה חושב עליהם שלא רק שהם לא מבינים בהלכה, אלא שהם האנשים הכי רחוקים מאלה שילמדו ועוד יתעניינו ויבקשו מהרב ללמוד הלכה יומית. איך שנגמר הלימוד, מיד המתפללים ניגשים לרב משה לשאול אם אשתו, הרבנית לאה, תעשה הערב הפרשת חלה, דבר שכלל לא היית מאמין שקיים בציבור הישראלי. בבית הזה אגב, לא ייאמן, יש גם מקווה שהרב משה ארביב דאג להקים במקום. וכך חלק מהקהל, שאני בכלל לא יודע אם הוא שומר שבת, הולך בקביעות למקווה...

מה המסקנה שלי? שהציבור בפנימיותו הוא טוב, והבעיה שלנו היא רק עם הנציגים בכנסת ובתרבות שכביכול הם אלה שאמורים לייצג את האוכלוסייה. הם אלה שמטעים את הציבור, עד כדי כך שפתאום ציבור מסוים מוחה נגד מישהו שכביכול מייצג ציבור אחר. והרי זה הכל שקר, כי אותו אחד שדיבר נגד, לא מייצג לא את הציבור "שלו" ולא את הציבור האחר. בסופו של דבר, האוכלוסייה האמיתית בישראל היא בדיוק כמו זו כמו שיש בבית הכנסת "יד הרמב"ם", אלא שבגלל כלי התקשורת ובגלל האווירה שהם יוצרים, אנחנו לא מסוגלים להרגיש ולהכיר את זה.

ויסע הארון

בחזרתי לארץ, ישבתי במטוס, ובמחלקה בה ישבתי, כמה כיסאות לידי, ישב ראש ישיבה מבוגר וחשוב מאד. לצדי ישב איזה איש עסקים אמריקאי, שכשבידו כוס אחת של וויסקי עם קרח ולימון אמר לי: "תראה את החוצפה הזאת", והצביע לכיוון של אותו ראש ישיבה. "אנשים מסוגו מגיעים גם אליי בשביל לקחת תרומות כביכול לישיבה, ותראה איך הרב הזה נוסע במחלקת עסקים".

ואז, קודם התעניינתי איזה סוג וויסקי הוא שותה, כי ראיתי שמהר מאד הוויסקי השפיע עליו לאבד את האחיזה במציאות ולהפוך את היוצרות, ואמרתי לו: תראה, ידידי היקר. אתה צריך לדעת משהו אחד: אם אתה או אני היינו יושבים פה והוא היה יושב מאחורה, במחלקת התיירים, היינו צריכים לקום ממקומנו ולתת לו את המקום שלנו! איש העסקים קפץ מיד: מה פתאום!? אמרתי לו: אתה צריך לדעת משהו. אתה לא עושה לו טובה בזה שאתה נותן לו תרומות לישיבה, אלא הוא עושה לך טובה שהוא מקבל ממך. זו עסקה אמיתית! אם יש סיבה שאתה זכית לשבת כאן, לא רחוק ממנו, אני לא אתפלא אם זה בגלל המצוות שאתה עושה. אם כבר, הפלא הוא שהוא צריך לנסוע עד ניו יורק כדי לפגוש אותך, כי האמת היא שאתה היית צריך לנסוע אליו עד לבני ברק כדי לתת לו את התרומות.

המשכתי וסיפרתי לו את מה ששמעתי פעם בשם הגה"צ רבי יעקב הלל שליט"א. כתוב בתורה "ויסע הארון". מה זה "ויסע הארון"? וכי הארון נוסע לבד? אלא שהתורה לא צריכה שיחזיקו אותה. היא מחזיקה את עצמה. אז למה אחזו בארון? כי מי שרצה יכל להצטרף ולאחוז בארון ולנסוע יחד עם התורה. אתה רוצה לנוע? תיצמד לארון ואז הארון ייסע יחד איתך, כי הוא נוסע מעצמו.

הוא היה די בהלם מהתשובה שלי. לפני שירדנו הוא ניגש אליי ואמר: "חשבתי על מה שאמרת, והגעתי למסקנה שאתה צודק. אני כבר אמצא דרך איך להתנצל בפני ראש הישיבה".

הטור פורסם הבוקר ב"כל ישראל" מבית 'קו עיתונות'