אאא

רכישת מוצר או שירות מחברה גדולה כגון בנק, חברת תקשורת  וכדומה, נעשית באמצעות חתימת הסכם אחיד לכלל צרכני החברה. בדרך כלל המחלקה המשפטית מכינה את החוזה מראש ואיננה מאפשרת עריכת שינויים בחוזה. בחלק מהמקרים נציג החברה  מתאר באופן כללי את פרטי החוזה, ולאחר מכן הלקוח מתבקש לחתום. במקרים רבים הצרכן מוצא את עצמו מתקשר עם גוף כלכלי גדול, לאחר שהוא קרא רק את הסעיפים המרכזיים של ההסכם, תוך דילוג על סעיפים המנוסחים באופן מורכב או סעיפים המכילים מונחים משפטיים מקצועיים.

לאור זאת יש לדון האם בסיטואציה צרכנית מורכבת , שבה הרוכש אינו יכול לשנות את ניסוח החוזה, הוא אינו מבין דיו את המינוחים המשפטיים, ובדרך כלל חתימתו נעשית מתוך אילוץ של רכישת מוצר צריכה, יכולה לעמוד לצרכן טענת הגנה, כי הוא אינו בקיא בפרטי ההסכם, וכי בעת החתימה הוא לא היה מודע למכלול המלא של פרטי החיוב.

א. חתימה ללא קריאת ההסכם

שולחן ערוך (חו"מ סי' מה סעי' ג ) פוסק כי חתימה על הסכם המכיל התחייבות אישית, יש בה כדי ליצור חיוב מלא על כלל סעיפי החוזה. תחולת החיוב מתקיימת גם אם החותם לא היה מודע לכלל פרטי ההסכם. לחתימה יש משקל משמעותי, עד שאפילו אם קיימת עדות שהחותם כלל לא קרא את פרטי החוזה, בכל זאת חתימתו יוצרת חיוב אישי מלא.

סמ"ע (חו"מ סי' מה סע"ק ה ) וכן הש"ך (שם ) מבארים כי מאחר שהחותם בטרם החתימה, לא טרח לקרוא את ההסכם או לקבל הסבר על פרטי החיוב , אזי ברור כי החותם הסתמך בדעת מלאה על נאמנותו של כותב ההסכם, ממילא ברור שהחותם החיל על עצמו את כלל פרטי החיוב במלואם.

עוד ציינו הסמ"ע והש"ך כי פסק השולחן ערוך  נלמד מדברי הרמב"ן (שו"ת המיוחס סי' עז ) ודברי הגמרא (גיטין סד. ) שקובעת כי לשליש (נפקד) יש נאמנות מוחלטת, לכן נפקד שקיבל לידיו גט מאת הבעל יהיה נאמן לומר שהגט התקבל לשם גירושין, גם אם הבעל טוען שמסירת הגט הייתה רק למטרת פיקדון ושמירה.

לאור זאת דעתו של הבעל נגררת אחר אימרת השליש, ובאם השליש אומר שמטרת ההפקדה הייתה לשם גירושין, הבעל "מיישר קו" ומסכים בליבו ובדעתו עם אימרת השליש, גם אם כוונתו לא הייתה לשם גירושין, לכן פסק הדין במקרה זה יהיה שהאישה מגורשת.

נאמנותו המוחלטת של השליש מבוססת על ניתוח התנהגות מוסר השטר ליד השליש, ברור כי מסמך ברמת חשיבות כה גבוהה, נמסר על ידי בעל עניין בשטר, רק לידי מי שנאמן עליו באופן מוחלט, לכן כאשר מתעורר ויכוח ביחס למטרת ההפקדה, אנו פוסקים על פי ניתוח התנהגותו של בעל השטר, אשר גילה אמון בשליש, באמצעות הבקשה להשתמש בשירותיו. לאור נאמנותו המוחלטת של השליש, מסיק השולחן ערוך כי חתימה על חוזה  ללא קריאת סעיפי ההסכם, הופכת למעין הצהרה, כשהחותם סומך על כותב השטר וממילא הוא מקבל על עצמו את כלל פרטי החיוב שבהסכם.

ב. חתימה מבלי להבין את פרטי ההסכם

לעיל הובהר כי חתימה על הסכם מבלי לעיין בו או מבלי להיות מודע לרכיבי הסעיפים, נחשבת למעין הצהרה על הסכמה לפרטי החיוב. ההסכמה נובעת מתוך הסתמכות על נאמנות כותב ההסכם. רציונל הנאמנות מבוסס על ניתוח התנהגות החותם אשר ניאות לחתום "בעיניים עצומות" על החוזה. לאור זאת יש לברר מה יהיה הדין במקרה שאינדיקציית ההסתמכות על מנסח ההסכם חלשה יותר, כגון במקרה שהחותם או המתחייב היה מודע לפרטי ההסכם, וממילא לא ניתן לטעון שהוא חתם ב"עיניים עצומות" מתוך אמון בעורך ההסכם.

הרשב"א ( שו"ת ח"א סי' תרכט ) דן בתביעת דמי כתובה בעקבות קבלת גט. המגרש טען כי הוא אינו מעוניין לשלם את דמי הכתובה, משום שהוא עם הארץ, אשר אינו בקיא בדבר הלכה, ובעת הקראת הכתובה על ידי החזן, הוא לא הבין את התחייבות הממונית שבכתובה. הרשב"א הביא את דברי הר"מ שסובר כי טענת אי הבנת דברי ההסכם קבילה בבית הדין ולכן אין לחייב את המגרש בדמי הכתובה. מנגד כתב הרשב"א שקשה לו לקבל את דברי הר"מ, משום שקיימת חזקה שהעדים החתומים על הכתובה עשו את עבודתם נאמנה, וממילא ברור שעדים הסבירו לצדדים את מהות החיובים שבכתובה. טיעון נוסף שמעלה הרשב"א עוסק בהיבט הפרקטי של קיום ההתחייבות, שהרי אם טענת לא הבנתי תהיה קבילה, אזי עמי הארץ או כל מי שאינו בקיא בדין, יוכל לפטור את עצמו בקלות מההתחייבות שהוא חתם עליה. למרות טענות הרשב"א כנגד פסק הר"מ, כתב הרשב"א  "שכבר הורה זקן יושב בישיבה, חכם עם איש שיבה" שטענת לא הבנתי קבילה ולכן גם הוא פוסק כך.

אומנם הרשב"א עצמו קיבל את פסק הר"מ, אך להלכה מצינו מחלוקת בן הרמ"א לבית יוסף, מהי הסיבה שבגינה טענת לא הבנתי איננה יכולה לעלות בבית הדין, הרמ"א (אהע"ז סי' סו סעי' יג ) פוסק שעם הארץ אינו נאמן לומר שהוא לא הבין את תנאי הכתובה, משום שחזקה שהעדים עשו את מלאכתם נאמנה ובוודאי הם הסבירו לו את אופי ההתחייבות, טיעון זה מקביל לנימוק הראשון של הרשב"א שחזקת כשרות העדים סותרת את טיעון אי ההבנה.

מנגד הבית יוסף (אהע"ז בסוף סי' סו' ) כתב שלא ייתכן לקבל את טענת לא הבנתי, מפני שקבלת טיעון כזה תוביל להתחמקות מהתחייבויות. נימוק זה מקביל להבנה השניה של הרשב"א שלא ניתן לפטור מהתחייבות אישית, כל מי שיאמר בבית הדין שהוא לא הבין את מהות ההתחייבות, משום שעל המתחייב ללמוד ולהבין את פרטי החוזה, כהבנה זו פסק גם השו"ע (חו"מ סי' סא סעי' יג) שטענת לא הבנתי את חיוב הכתובה איננה קבילה, הש"ך (שם סע"ק יח) והסמ"ע (שם סע"ק כג ) ביארו כי הטענה איננה קבילה, משום שעל המתחייב היה לבקש הסבר ולא לחתום כשפרטי ההתחייבות אינו ברורים  לו דיים.

בספר משפטיך ליעקב (ב סי' טז) כתב שקיימת נפקות בין שני נימוקי הרשב"א, מדוע טענת לא הבנתי איננה קבילה. על פי הנימוק הראשון ולפי הבנת הרמ"א דלעיל שחזקת כשרות העדים סותרת את הטענת בעל הדין שהוא לא הבין, (משום שחזקת הכשרות שהעדים פעלו כדין והסבירו לחותם את אופי ההתחייבות, סותרת את טענת לא הבנתי), אזי בסיטואציה שבה לא היו מעורבים עדים שחייבים על פי הדין להסביר את פרטי ההסכם, או בחוזה שנתחם בין שני צדדים ללא מעורבות אחרים, לכאורה טענת לא הבנתי תוכל לעלות ויהיה צורך לדון בה ובנסיבותיה.

אך לפי הנימוק השני של הרשב"א ועל פי הבנת הבית יוסף דלעיל שטענת לא הבנתי איננה קבילה, משום שיש צורך בוודאות חוזית, ואין כל היגיון שלאחר חתימת הסכם, המתחייב יוכל להתחמק מקיום החוזה, באמצעות טענת לא הבנתי על מה אני חותם, אזי גם בחוזה שנחתם בין שני צדדים ללא מעורבות אחרים, טענת לא הבנתי לא תוכל להתקבל.

בעז"ה בשבוע הבא יורחב הדיון להיבטים נוספים של חוזי חברות (חוזים אחידים של חברות כלכליות ).

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה

לתגובות ולתיאום שיעורים stern1416@gmail.com