לקראת ימי הדין אנו בודקים את מעשינו ומבקשים להסיר כל חטא והנהגה לא ראויה. הניקיון הפנימי נעשה מתוך רצון להגיע לימי הדין זכים וטהורים. מטבע הדברים בעת הזו בדיקת מאורעות השנה החולפת, נעשית מתוך זווית התבוננות רוחנית יותר. לאור זאת ההתייחסות לזולת שבאמצע השנה נוכח הנסיבות נראתה סבירה או נדרשת, כעת היא לובשת פנים חדשות וגורמת לנו לבחון את עצמנו שוב. נקודה זו היא העת לבקש סליחה, ייתכן כי טעינו, פגענו וצרבנו כאב מיותר לזולת.
הרצון לקום ולבקש סליחה פעמים וקופא לו, קשה להתפייס, לא תמיד יש מה לומר, וקיים קושי לנחם על הכאב שנגרם. תמיד גם קיימת איזו תחושה של אי נעימות לעמוד מול הנפגע ולהביט בו בעיניים. מנגד בקשת הסליחה והליך ההתפייסות מטהרים, מרוממים ומקנים תחושה פנימית של סיפוק רוחני. בעז"ה בשבועות הקרובים נראה שיש הסוברים כי תחושת אי הנעימות אף מסייעת בכפרת העוון.
המרדכי (יומא סי' תשכג ) כתב "מנהג לבקש מחילה ערב יום הכיפורים .....וצריכין כל ישראל להחזיר בתשובה ולעשות שלום בין איש לרעהו ולמחול זה לזה בערב יום הכיפורים, כדי שתתקבל תשובתן ותפילתן לפני הקב"ה בשלום ובחיבה" מתוך דבריו עולה כי מעבר לעצם הצורך בקיום מצוות התשובה על עבירות שבין אדם לחברו, לתשובה ולהתפייסות יש מימד נוסף המסייע בקבלת התפילות לפני הקב"ה בשלום (בשלמות) ובחיבה.
בקשת סליחה על פגיעה בזולת
חובת ריצוי הנפגע ובקשת סליחתו נלמדים מדברי הגמרא במסכת יומא. המשנה במסכת יומא(דף פה: ) אומרת שעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. לעבירות שבין אדם לחבירו יש גוונים רבים והן מורכבות מקשת רחבה של מעשים והתנהגויות, לכן הגמרא (יומא פז. ) מביאה גם את דברי ר' יצחק האומר "שכל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו " ללמדנו כי לא רק פגיעה פיסית בזולת, כגון הכאת גופו או גזילת ממונו מחייבת דברי פיוס ובקשת סליחה, אלא דברי ר' יצחק מלמדים שגם פגיעה מילולית וגרימת סבל נפשי, דורשים את ריצוי הנפגע.
בהמשך הסוגיא מביאה הגמרא (יומא פז. ) כמה הנהגות בעניין בקשת סליחה ופיוס הנפגע. הגמרא מספרת שרבי זירא היה הולך לקראת אותם אנשים שפגעו בו בכדי לעורר את ליבם לבקש ממנו מחילה. בדומה לכך מספרת הגמרא על רב שבערב יום הכיפורים הלך אל הקצב בחנות הבשר מתוך תקווה שמא יתעורר ליבו של הקצב לבקש מחילה לפני כניסת יום הכיפורים.
חובת בקשת המחילה בערב יום כיפור
עוד מספרת הגמרא שרבי חנינא נפגע מרב שלא ניאות לחזור בשבילו על השיעור, בניגוד לתלמידים אחרים שנכנסו לבית המדרש ורב ניאות לחזור בפניהם על השיעור. לאחר שנודע לרב כי רבי חנינא נפגע ממנו, הוא הלך במשך שלוש עשרה שנים בערב יום הכיפורים לדבר על ליבו ולבקש את מחילתו. (בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא מדוע רבי חנינא עיכב את מחילתו)
מתוך דברי הגמרא הוכיח הרא"ש (יומא פ"ח סי' כד) כי יש לכל אדם לפייס ולרצות את מי שנוטר בליבו איבה כלפיו, כפי שרב נהג ללכת אל רבי חנינא בערב יום הכיפורים ולבקש את סליחתו.
וכתב השפת אמת (יומא פז: ד"ה איקפד) כי מהנהגת רב שהלך לבקש את מחילת רבי חנינא ניתן ללמוד, שבערב יום הכיפורים יש לבקש את מחילת הנפגע, גם אם התנהגות הפוגע הייתה כשורה וללא כל כוונה להקניט או לקנטר את הנפגע.
דין הגמרא נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' תרו סעי' א) "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפיסנו, ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפיסו" וכתב המטה אפרים (סי' תרו סעי' א) הובאו דבריו במשנה ברורה (תרו' סע"ק א) "אף על פי שגם בשאר ימות השנה מחויב לפייס למי שפשע נגדו, מכל מקום אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר, אבל בערב יום הכיפורים מחויב לתקן הכול כדי שיטהר מכל עונותיו"
חובת הנפגע למחול
אומנם על הפוגע מוטלת חובה לרצות ולפייס, אך גם הצד השני לאירוע, חב להתפייס ולמחול על פגיעתו. הרמ"א (או"ח סי' תרו סעי' א) פוסק להלכה את דברי המהרי"ל שלנפגע אסור להתבצר בפגיעתו מבלי להיעתר לבקשת המחילה של הפוגע.(קיימים חריגים שבהם מותר לנפגע שלא למחול, כגון במקרה שבו הנפגע יינזק באם ייעתר לבקשת הסליחה). בטעם חובת ההתפייסות נאמרו כמה ביאורים.
הגמרא (ראש השנה יז. ) דורשת את הפסוק "נושא עוון ועובר על פשע" (מיכה ז' יח') שהקב"ה נושא את עוון האדם ומוחל לו, באם אותו אדם מצדו עובר על פשע – מעביר מנגד עיניו את פשעי חברו שפגע בו. אומנם מדברי הגמרא משמע שמחילה על כאב הפגיעה היא הנהגה המעוררת רחמי שמים ומזכה את הנפגע בכפרת עוונותיו, אך יש להבין מדוע הנפגע חב בחובת מחילה ואין ההתרצות לפיוס נתונה לשיקול דעתו או תלויה בעוצמת כאבו.
נימוק לחובת המחילה מצאנו בדברי המהרי"ל (הלכות ליל יום הכיפורים ס"ד ) המבאר כי מאחר שביום הכיפורים האדם עומד לפני מלכו של עולם ומבקש מחילה וכפרה על מה שחטא כנגדו, אזי ברור כי גם הוא צריך למחול על פגיעה שאנוש בר רימה ותולעה פגע בו. כדברי המהרי"ל מביא שער הציון (תרו סע"ק ח) שלנפגע יש למחול אפילו אם הזולת פגע בו במזיד ובכוונה תחילה, משום שבית דין של מעלה דן מידה כנגד מידה, והמוחל על פשעים שנעשו כנגדו נמחלים לו כל זדונותיו.
ביאור נוסף לחובת המחילה, ניתן לומר על פי דברי הפרקי דרבי אליעזר(פרק מו ) שכתב כי ביום הכיפורים כאשר השטן( ס"מ) אינו מוצא חטא בישראל הוא עומד לפני הקב"ה וממליץ טוב על עם ישראל. עמך ישראל כמלאכי השרת הם, אין בהם אכילה ושתיה, אין בהם עשיית חטא ויש ביניהם שלום. הקב"ה ששומע את דברי ההמלצה, מיד מכפר ומוחק את עוונות עם ישראל. ממילא אם הנפגע לא יתרצה למחול על כאבו, אזי השטן יראה שחס ושלום אין בישראל אחווה ושלום והוא לא ימליץ טוב. לכן מדין ערבות לכלל ישראל, יש לפוגע להניח את פגיעתו הפרטית ולמחול על התנהגות לא ראויה שבשר ודם חטא כנגדו.
בעז"ה בשבוע הבא נדון בדרכים שיש לפייס את הנפגע, ומהי היקפה של חובת הריצוי.
לתגובות ותיאום שיעורים stern1416@gmail.com