אאא

נוהל בוקר

7:10.

הסנדוויצ'ים עומדים מסודרים בהכן על השיש, מחכים לאות פקודה לעבור "להכנס" אל התיקים.

הילדים יוצאים בטור עורפי, דרך עמוד המטבעות על השולחן, עבור אל קופת הצדקה וסיים בנשיקה למזוזה רגע לפני שיצאו את הבית לעוד יום.

ה' ישמור, עוד יום (!!!).

הבנות שלי לומדות ברחוב שמעון הצדיק. כל פיגועי הדקירה, הדריסה, הטרקטורים והאוטובוסים קרו ברדיוס של קילומטר מבית ספרן.

הן נוסעות בכל יום את עוקף חוסאן ומתפללות שהיום הזה יגמר בשלום. ואני איתן.

כבר ניסינו לעמוד מאחורי התחנה, ללכת בקבוצות של 6, להצמד למכוניות חונות, לצעוד עם הפנים אל הגב, להסתכל בחשדנות או בחשדנות מסוות או בהסוואה חשדנית, כלום לא עוזר. בסוף את פירפורי הלב וכאבי הבטן מפיגה רק התפילה.

וכי מה נשאר לי חוץ מלהתפלל?

מה שבטוח?

חוסר האונים המשווע כבר מזמן עומד אילם ושפל ברך נוכח "המצב" אליו נקלענו, כבר אזלו העצות המדיניות / הביטחוניות לביבי וחבריו.

כל המגזרים נבוכים ומבולבלים וכבר לא בטוחים ששלהם הוא הנכון.

השמאלן המצוי מגמגם ולוחש "הסדר מדיני" אל מול עם אלים שאומר בפה מלא, לא שלום ולא בטיח!

הציוני המצוי מרגיש הכי לא "חופשי" בארצנו, כיוון שכדי לצאת למכולת הוא מוכרך להצטייד בשכפ"ץ, גז פלפל, גז מדמיע, אלה, אולר או לפחות מערוך.

הדתי הלאומי מגלה שבמקום ה"אתחלתא דגאולה" עליה הוא מתעקש, קיבלנו הר הבית מלא בשועלים צמאי דם, וקבר יוסף שמושחת בפעם המי יודע כמה.

והחרדי? טוב גם החרדי לא בטוח מה קורה, כי עד עכשיו דמו מוקז ונשפך כמים ברחובות העיר ביותר מ-60% מן המקרים...

והנה אנחנו שוב, בליל ענק של דעות, מחלוקות, ניכור או דחיה, שמקבלים תזכורת מאויב אכזר, יא חביבי, מתי תבינו?! בשבילנו?! - יהודי, זה יהודי, זה יהודי.

מסתבר שלבורא יש דרכים יצירתיות להזכיר לנו את זה ולא רק באירופה.

מאין יבוא עזרי?

אז הכי טבעי עכשיו לשלוף מהשרוול את המשל המפורסם על הכלב שנושך את המקל ואינו מזהה את האוחז בו.

הכי טבעי עכשיו לומר, ערב רב, חילויינים, כוייפרים, אוכלי טריפות, מחללי שבת.

הכי טבעי עכשיו לומר שכשהבורא כועס על העדר שם בראשם רועה עיוור...

הכי טבעי להיות שורד. להיצמד למוכר. להפעיל אוטומט ולהירגע מצפונית.

רק פרט שולי אחד קטן ברשותכם. יהודי? זה לא טבעי...

למען האמת התבוננת קלה בתרי"ג המצוות מבהירה לכל בר דעת בדיוק את ההפך.

מכריזה בקול גדול: יהודי יקר! בכל מה שטבעי לך? באת להלחם.

ואם כבר מלחמת קודש אז בעיקר על זחיחות הדעת בה אני הוא הנכון, אני הוא הצודק, אני הוא הצדיק.

אז מה לעשות?!

כשהעולם הגדול מתמלא בדאע"ש, בחמאס, בחיזבאללה, בבוקו חראם.

כשהאויב מצהיר מלחמת חורמה, למעלה משכל, למעלה מהגיון, במסירות נפש, בהתאבדות!

אין לנו ברירה כאנשים יראי ה' אלא להיות הכי לא טבעיים ולהסב מבט פנימה אל העולם הקטן שלנו, אל החמאס שבתוכנו. אל הכוחות שמאיימים לחרב להשמיד ולאבד במסירות נפש את כוחנו כיהודים.

לא בשמים. לא בגבוהות.

אלא ביום יום. על כל דקה ודקה. להלחם על נקיות מחשבתנו, על תשומת הלב לילדנו, לבן/בת זוגנו.

אין לנו ברירה אלא להילחם על הדעת, על סדרי העדיפות, על כוונת הקיום.

אין לנו ברירה אלה להילחם בנחרת הבוז הפנימית, בדישת העקב, בנזקי כח ההרגל, באדישות המכרסמת. זו שכבר הרגילה אותנו, לבזבוז הזמן, להעדר ההקשבה, והגרוע מכל לפיזור הדעת.

המענה האמיתי לעמלק הפנימי שמוכן להתאבד עלי ולפגע בי, הוא להתאבד על הנכון.

למעלה מחישובים והתלבטויות.

כאן ועכשיו.

לחטוף עוד רגע נכון. רגע נוכח. בלתי מתחשב בעליל בכל חשקיי ומצבי רוחי.

להיות יותר אמא, יותר אבא, יותר רעיה, יותר בעל, יותר שליח בד' אמותיי, להאיר את הנכון, בלי ביקורת, ובשפלות אמיתית, מתוך הבנה והכרה ברורה, שהנה הגיעה השעה.