אאא

גל האסונות הפוקד את הציבור החרדי בשבועות האחרונים גורם לתחושות קשות של חרדה לצד אבל כבד על פטירתם בטרם עת של נשים צעירות, אברכים וילדים קטנים באורח טראגי. 

אמש פרסם כיכר השבת את רשימת האסונות שפקדו את הציבור החרדי בשבועות האחרונים.

הבוקר בוחר עורך העיתון יתד נאמן, ישראל פרידמן להקדיש את מאמר המערכת שלו לגל האסונות הכואב ומביא בנוסף את התייחסותן של מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן לאירועי השעה ולצורך להתחזק בעת הזאת. 

״אירועים קשים פוקדים לאחרונה את הצבור החרדי״, כותב פרידמן. ״ידו הארוכה של ישמעאל פרא אדם, פגעה במקרים רבים דווקא בחרדים, כי חזותם מעידה עליהם שהם ודאי יהודים. אנשים מסתובבים ברחובות, כמו חיה נרדפת. המבטים נשלחים לכל הצדדים, לא בגלל זהירות בדרכים. בחוץ משכלת חרב בחדרי הלב אימה.

״אבל התקופה האחרונה רוויה בדמעות ובצער, בגלל רשימה מתארכת של אנשים שנקטפו מאתנו בחטף, כמו שבלים בקציר. ת"ח שמסתלק פתאומית באמצע אמירת שעור ומותיר קהילה המומה, כמות בלתי נתפסת של ילדים שנלקחים לפני שהספיקו לחיות, ממחלות, מתאונות נוראות. הסתלקות פתאומית של אב או אם לבית עולמם בהותירם שברי משפחה וילדים שלא יהיה להם למי לקרוא "אבא" או "אמא". ילדים רכים נקטפו לאחרונה מערוגות החיים ר"ל, בהותירם הורים ואחים מרוסקים מצער, שלעולם לא יפסיקו להתגעגע, פצעם לא יגליד וחללם לא יימלא. הארועים ממרפקים זה את זה, המספרים הולכים וגדלים ר"ל, ומי יאמר למשחית הרף?

״תמיד אחרי כל פיגוע קשה, מכריזים כולם "להחזיר את החיים למסלולם". הכל מדברים על  "להיות חזקים" ו"לשוב לשגרה". כך אנשים נוטים לאמר גם אחרי אסונות פרטיים. אבל מה פתאום להיות חזקים?! להיפך! משהו צריך להיסדק, להישבר, להתפורר! אסונות נוראים לא קורים סתם, גם אם אנחנו לא יודעים למה. נסתרות דרכי ההשגחה. לחיים, אסור לחזור למסלולם הקודם. העולם שלפני כל אסון, איננו העולם שלאחריו. יש בו הרבה יותר עצב, הרבה יותר כאב, הרבה יותר אנחה. הרבה יותר אלמנות, הרבה יותר יתומים, הרבה יותר משפחות שכולות, הרבה יותר חללים שנפערו, שרק הדמעות ממלאות אותם, והרבה שתיקות שזעקתן תפילה.

״אסור להיות חזקים! משהו חייב להיסדק, להישבר, להתפורר. כי להיות חזק, זה להמשיך בדיוק כמו קודם. לא לבדוק, לא להקשיב, לא להאזין. לא להשתנות. כמות כה גדולה של אנשים משלנו, היא לא אוסף של בעיות פרטיות, אלא אסון של צבור. כולנו חייבים לבדוק ולתקן, כי הקב"ה דיבר אתנו. זו לא שפעת מקסיקו, ולא דום לב, אף לא תאונה – אלא קול ד'! האומנם כהתה העין? האם אין אנו רואים את האצבע הנוראה המופנית, התובעת? מדברים אתנו, בשפה ברורה ונחרצת. האם לא בשלנו הסער הגדול הזה? האם לא אנחנו יכולים להשקיט את הים מזעפו? הקורבנות הללו הם קורבנות צבור, קרבנות חטאת ואשם לכפר בעדנו!

״יותר מדי אסונות פקדו את קהלנו מכדי שנשאר שלווים. כותב יתד נאמן: מסבירים לנו, בדרך קשה, כואבת, מייסרת. שעון מעורר מצלצל באוזנינו: אולי אשמים אנחנו, אולי לא עשינו די. נחפשה דרכינו ונחקורה. לא ניתן לריבוי המקרים להרדים אותנו, להתרגל ולאפשר לנו להדחיק כמו בת יענה. לא נהיה חזקים, אלא ניסדק, נתפורר, נערוך בדק בית בתוך האני שלנו. נאיר את הפינות הנכונות, כדי שהעולם לא יחזור לשגרתו. נפשיר, כמו קרח רע שהופך למים חיים. אסור שהחיים יחזרו לקדמותם, מבלי להותיר שרטת. אצל יהודים, אין 'סתם ככה', בלי להשאיר רישום. הקב"ה מדבר אלינו בשפתו, האם לא נשמע קולו?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

״מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א מדגיש תמיד כי לעיתים אדם מוכן לקבל על עצמו קבלות רבות, כמעט את הכל, חוץ ממה שהוא באמת צריך לתקן. טבעו של בן אנוש לחפש קיצורי דרכים, סגולות אינסטנט, רק לא לעבוד קשה. רבינו הגר"א (ב"אגרת הגר"א") כותב כי עיקר חובתם של אנשים הוא תלמוד תורה ועיקר חובתן של נשים זו הצניעות. לכן אדם מוכן לקבל על עצמו לעשות חסדים, לצאת לקרב רחוקים, ואלה הם דברים גבוהים ונאצלים כשלעצמם, אבל הוא יתקשה להוסיף לעצמו חמש דקות של למוד. את זה "לא"! - כי דווקא לזה היצה"ר מתנכל. הוא מפריע למה שהוא עיקר יעודו של האדם וחובתו.

״אשה תקבל על עצמה לאמר את כל ספר התהילים, לקרוא את שיר השירים, לאמר 'נשמת' בכוונה, ולקבל על עצמה מבצע של שעה קבועה שלא מדברים בה לה"ר - ועוד דברים רבים חשובים ביותר, אבל לא משהו הקשור לצניעות – כי בזה היצה"ר נלחם בכל כוחו. אם אנחנו רוצים שהקב"ה יכבוש את כעסו ויגלגל עלינו את מידת הרחמים, עלינו לשבור בעצמנו דוקא את מה שקשה לנו. דוקא בנקודה הקשה, מסביר מרן ראש הישיבה שליט"א, עלינו לקבל על עצמנו, כמובן במינון שנוכל לעמוד בו. דוקא בנושא שמחייב אותנו לנתץ בתוכנו, בדבר שכופה עלינו עבודה קשה – דווקא בזה עלינו לקבל קבלה קטנה ולעמוד בה. ולב יודע מרת נפשו, מה קשה לו ומה עליו לתקן.

״עוד כתב מרן ראש הישיבה שליט"א (ימלא פי תהלתך קובץ אגרות, מכתב תי"ד): על דבר האסונות אשר קרו בזמן האחרון, מי יכול לדעת דרכי השי"ת. אמנם פשוט שחיזוק בתוי"ש של הציבור ישכך כעס וחרון אף. הנה חיזוק בבין אדם למקום הוא בענין שבת כפי שכבר דיברנו בהיותינו שם שישתדלו קצת להקדים שביתה מכל מה שבשבת אסור. והשני דבר שבין אדם לחבירו: הנה בסידור אשי ישראל בברכת השיבנו כתוב וז"ל, בן קיש שהקיש דלתי רחמים וכו' ובמה הקיש על דלת רחמים ע"ד שאמרו רז"ל ונתן לך רחמים וריחמך וכו' המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, שני דלתות ברא הקב"ה א' בלב השמים וא' בלב האדם וכאשר הקיש בדלת התחתית ורחמיו על הבריות, נפתחו דלתות השמים. וזה דבר שמאד יכול לגרום לסייעתא דשמיא, וד' הטוב יכפר עליכם".

״השעה קשה, הרבה סבל מסביב. אז מה נקבל? אולי כתף תומכת לחבר הזקוק לכך. לפעמים די באוזן קצת יותר סבלנית. אולי עין קצת יותר טובה, לראות מעלת חברינו – ולא חסרונם. אולי לחסום פה. עלינו לשנות, מכאן ולתמיד. להקיש בדלת התחתית, ולפתוח דלתות שמים״.