אאא

    "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא פרק י פסוקים א - ג)

    במילים קצרות אלו, מתואר אירוע טרגי. בעיצומו של יום חגיגי ומיוחד לעם ישראל - יום הקמת המשכן, קורה אסון, ובני אהרן מוצאים את מותם - תוך כדי עבודתם. אך בכתוב - רב הנסתר על הגלוי: מה קרה שם? במה הם חטאו? ומדוע נענשו צדיקים אלה, בחומרה רבה כל כך?

    ראשית - צריך להדגיש, נדב ואביהוא קדושי עליון היו, ולא בכדי, הוענק להם התואר "קְרֹבַי" - אף לאחר החטא. ומכל מקום, בדברי חז"ל - בתלמוד ובמדרשים, מובאים דעות שונות בהסבר החטא: נכנסו פרועי ראש למקדש, או שתויי יין, או מחוסרי בגדים (בגדי כהונה), או בלא רחיצת ידים ורגלים, או שלא נשאו נשים, או בגלל שהורו הלכה בפני משה רבן.

    וכבר תמה "העמק דבר", הרי הכתוב חושף את חטאם - וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, "ולפי השקפה ראשונה - הוא פלא, למאי נעמיס על קדושי עליון אלו כל כך עוונות - יותר מהמפורש?"

    בויקרא רבה (פרשה כ) מובאת דעה נוספת: "רבי לוי אמר: שַׁחָצִים (גאים) היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם, מה היו אומרים? אחי אבינו מלך (משה), אחי אמנו נשיא (נחשון), אבינו כהן גדול (אהרן), ואנו שני סגני כהונה, אי זו אשה הוגנת לנו?" משמע, הם חטאו ב"חטא היוּהֲרָה", אך מה הקשר בין חטא זה למעשיהם כפי שמופיע בכתוב?

    בספרא (א ל"ב) מבואר: "אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה", ובכך טעו. כלומר, דווקא לאור רגשות ההתרוממות שלהם - נדב ואביהוא, רצו להוסיף על דעת עצמם - אש זרה, לכבודו של האלוקים.

    באופן דומה, כתב "העמק דבר": "בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה', מצאו את לבבם לעשות - מה שלא נצטוו". ובדרך דרש, הוא מסביר את הביטוי "אֵשׁ זָרָה - אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" - "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה, דאף על גב דאהבת ה' - יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך - אשר לא צוה".   

    נראה, שזהו "המכנה המשותף" בין השיטות הרבות. מתוך תחושת קרבה מיוחדת, נדב ואביהוא הרשו לעצמם לחרוג מ"החוק היבש", ואולי משום כך, הם נכנסו פרועי ראש, או מחוסרי בגדים, או בלא רחיצה. כי הם הרגישו שבדרגתם זו, אין מקום ל"כללי הנימוס הרשמיים" - החלים על אורחים זרים, ולא על בני הבית הקרובים.

    בדרך זו, נסביר את עניין "שתויי היין", כי זו מהותו של "השתוי" שמוציא את "האמת שלו" החוצה במלוא התרגשות הקדושה - המפעמת בו. ואפשר, שמאותה סיבה, הם ראו בנישואין "ירידה בדרגה" אל החיים הארציים, שאינם יאים לאנשים שכמותם - המורמים מעם. ובין השאר - זה מסביר, כיצד הֵעֵזוּ להורות הלכה בפני משה? כי הרגישו שהם ראויים לכך.

    דָּא עָקָא, שתחושה זו יש בה מן השחצנות והגאוה. דווקא לאור גדלותו אמיתית - של החוטא, פעמים, הוא שוכח את מקומו - מול האלוקים, ורואה לנכון לנהוג מנהג קרבה - יתר על המידה. על פי דברינו, אפשר, שזהו העומק של הביטוי "בִּקְרֹבַי - אֶקָּדֵשׁ", חטא מסוג זה עלול לקרות דווקא אצל מי שהוא אכן ראוי לתואר "קרוב".

    כן פירש גם רש"ר הירש, ולדבריו, הרי לנו "מוסר השכל" חשוב: "הננו מבינים אפוא, את מות בני אהרן. מותם בשעת חנוכה ראשונה של המקדש הוא אזהרה לכל הכהנים שלעתיד, פעילות כהני ישראל תתבטא - לא בהמצאת "חידושים" בתחום העבודה - אלא במתן תוקף למצוות ה'". רוצה לומר, אין מקום ל"ביטוי אישי" באופן עשיית המצוה.

    בפרשת "אחרי מות" (ויקרא ט"ז), מוסיף רש"ר: "כבר הצדוקים בשעתם היו תלמידיהם של נדב ואביהוא, כדרך שהקראים אחר כך היו מסתייעים בכל אלה, שדעותיהם ותורותיהם נדחו על ידי חכמי ישראל".

    הוא מבאר, ששורש הטעות של נדב ואביהוא, עלול להביא לסכנת "התורה הצדוקית", הכופה את הרצון הסובייקטיבי - האישי, על רצון ה'.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

    ניתן אולי להוסיף, ש"החופש" שמעניק האדם לעצמו - להוסיף ולשנות מההוראות המדויקות - על פי מה שנראה לו כמתאים ונכון יותר, עלולות להביא לשינויים רבים. ותכונה זו, היא העומדת בבסיסם של המתיימרים "לתקן" את מצוות התורה - כרפורמים והקונסרבטיביים של ימינו.

    לעומת חטאם של בניו, באהרן אביהם - אנו מוצאים את התגובה ההפוכה. כאשר הוא מקבל את הבשורה הנוראה - על מות בניו האהובים, מעידה עליו התורה "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". הוא אינו מטיח דברים, אינו זועק במר יאושו, הוא לא מרשה לעצמו להתפרץ ולשחרר את רגשותיו.

    וכן מצינו בפרשת "בהעלותך", שם מעידה עליו תורה "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר ח). ופירש רש"י, שבדברים אלה יש "ציון לשבח" לאהרן הכהן: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן - להגיד שבחו של אהרן - שלא שינה". ובפשטות, יש לתמוה: איזה מין שבח יש בכך ש"לא שינה"? האם אין זה מובן מאליו? האם מישהו אחר במקומו - היה משנה מהציווי?!

    לדברינו, ניתן היה לחשוש לכך, שאהרן - בבואו אל הקודש, מתוך הרגשת התרוממות רוח והתרגשות של קדושה, ירצה להוסיף ולשנות את הביצוע, כדי לעשותו באופן שיהיה "מושלם" בעיניו, והוא עלול שלא להצמד ל"הוראות המדויקות", וזהו שבחו - שלא שינה כלל, לא פחות ולא יותר, אלא בדיוק!