אאא

אם נפלנו עמוק וחשוך ורחוק מאוד מהקב"ה. הרבה יותר נמוך מאתמול ומשלשום ומשבוע שעבר. נמוך, וקטן, ורחוק בתכלית הריחוק. אנחנו לא זוכרים שום דיבור של אמונה ואין לנו כוח לקיים שום מצווה. אז דווקא משם, מהאפילה הרוחנית, עשויה לצמוח לנו ישועה ולהיסלל לנו דרך חדשה לעליה.

כולנו יודעים לומר ולצטט, שדורנו – דור "עקבתא דמשיחא" הוא.

אבל מה זה אומר בעצם?

זה אומר, שהיו דורות שהיו בבחינת הראש, היו דורות שייצגו את בחינת הלב, הידיים, הרגליים... ואנחנו? – לנו נשאר עקב קטן שהוא הדימוי הכי מאפיין אותנו.

איך זה נשמע לך? מחמיא? מעודד? נותן תקווה?

האמת היא, שכן.

כן. להיות עקב קטן כזה ונדמה שולי וחסר משמעות – זה דווקא מחמיא ומעודד ונותן תקוות אינסוף, כי דווקא "שם נמצא השם יתברך", ולא בכדי הפך השיר הייצוגי "ואפילו בהסתרה" בדור הזה לאחד מלהיטי הזמר הכובשים ביותר...  

ככה  זה עובד – הכי נמוך הוא בעל הפוטנציאל להכי גבוה, ומאחורי החושך הכי נורא מסתתר האור הכי גדול, והטומאה הכי מרחיקה יכולה לכסות על קירבה ואהבה.

ורק בעזרת החוקיות הזו אפשר להבין איך יתכן, שצרעת חלקית בגוף – מטמאה, ואילו צרעת שהתפשטה על פני כל הגוף וכסתה אותו מכף רגל ועד ראש דווקא מטהרת: "וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן... וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג, יב-יג).

מדהים! אותם נגעים, אם הם מופיעים מכף רגל עד צוואר, ולא עד ראש – הם נגעי טומאה. ואם הם מוסיפים ומטפסים אל הראש – הם הופכים לטהורים!

איך אפשר להבין את זה בשכלנו?

מסביר רבי נתן: "אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה, בְּתַכְלִית הַשִּׁפְלוּת וְהַפְּחִיתוּת, אֲפִלּוּ בְּהֵיכָלִין דִּמְסָאֲבוּתָא, גַּם שָׁם אֵין קֵץ וּגְבוּל לֶאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ... כִּי גַּם בַּמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת בְּתַכְלִית תַּכְלִית דְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה חַס וְשָׁלוֹם, אֵין מָקוֹם וְאֵין טֻמְאָה שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִמְצֹא גַּם שָׁם אֶת ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, וְכַמְבֹאָר... אַדְּרַבָּא, לִפְעָמִים כְּשֶׁאָדָם בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה מְאֹד מְאֹד וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטֻּמְאָה מִתְפַּשְּׁטִין עָלָיו מְאֹד וְרוֹצִין לְבָלְעוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, חַס וְשָׁלוֹם, אָז דַּיְקָא הוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עָלָיו וְשׁוֹלֵחַ לוֹ טָהֳרָה וְסִיּוּעַ מִלְּעֵלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וְלָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ... כִּי לֹא אָמַר ה' לִמְחוֹת שֵׁם יִשְׂרָאֵל...
וְזֶה מְרֻמָּז בְּמִצְוָה זֹאת שֶׁל נְגָעִים, שֶׁבַּהֶרֶת כִּגְרִיס – טָמֵא, וּפָרְחָה בְּכֻלּוֹ – טָהוֹר, כִּי דַּיְקָא לִפְעָמִים כְּשֶׁבָּא לְתַכְלִית הַיְרִידָה אָז הוּא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה וְנִמְשָׁךְ עָלָיו טָהֳרָה וְתִקּוּן מִמָּקוֹם שֶׁנִּמְשָׁךְ עָלָיו" (ליקוטי הלכות, שילוח הקן, הלכה ד).

גם במדרגות התחתונות בתכלית, גם שם אין סוף לאלוקותו יתברך. גם שם הוא נמצא. משגיח. קיים. מחייה. והכי מדהים – שם גם הרחמים הכי גדולים והעזרה הכי חומלת שבעולם והיכולת הכי המופלאה להיחלץ ממלתעות הטומאה ולשוב אל השם.

וזה דיבור כל כך מדהים, שבשביל לעכל אותו צריך לעצור ולהתבונן בו.

השם נמצא בכל מקום. נקודה. השם נמצא גם במקומות הכי נמוכים. נקודה. לפעמים, דווקא כשאדם בדיוטא תחתונה מאוד, כמעט נבלע בתוך הטומאה והריחוק, דווקא אז ודווקא לשם נמשכים עליו הארה ותיקון ממרומים! סימן קריאה!

האם אנחנו מבינים את זה? קולטים את הסוד והבשורה?

וכמו כל דיבור של רבי נחמן מברסלב, זה נוגע לנו בכל המישורים ובכל הממדים.

זה מדבר אלינו בראש ובראשונה בהיבט הרוחני – אם נפלנו עמוק וחשוך ורחוק מאוד מהשם יתברך. הרבה הרבה יותר נמוך מאתמול ומשלשום ומשבוע שעבר. נמוך, וקטן, ורחוק בתכלית הריחוק. אנחנו לא זוכרים שום דיבור של אמונה ואין לנו כוח לקיים שום מצווה. הלכנו לגמרי לאיבוד. אז דווקא משם, מהאפילה הרוחנית הסופנית הזאת, עשויה לצמוח לנו ישועה ולהיסלל לנו דרך חדשה לעליה. כי דווקא שם, באפילה המוחלטת הזאת, יש אור גדול של סיוע משמים, להחיותנו בחושך הזה. 

וזה מדבר אלינו, כמובן, גם ברמה הנפשית. הרבה פעמים אנחנו סוחבים את החיים, וקשה לנו, ואין לנו כוח. והזמן עובר ללא כל שינוי או פתח מילוט. עד שמגיע כאב מרסק כזה – שפולט אותנו אל זרועותיה של הישועה.

יכולים אנשים, לדוגמה, לסחוב חיי נישואין כושלים במשך ארבעים שנה, לא לזוז מילימטר לכיוון השינוי, להתקבע על משחקי התפקידים, על המונוטוניות, על הריקנות, על הבדידות ועל האדישות. עד--- עד שפורצת מריבה נוראית שלא היתה מימות עולם, ספוגה בביטויים הדדים מבהילים שלא עלו על דל שפתיכם מיום עומדכם על דעתכם. אתם מזועזעים. אתם בטוחים שכאן הסוף של הכול, ומכאן הדרך לרבנות היא אחת... ואתם לא יודעים שדווקא כאן, במיוחד, נמצא השם יתברך. דווקא כאן, כשהנגעים התפשטו בכל הגוף, מכף רגל ועד ראש – בת קול יוצאת ומכריזה 'טהור'. דווקא מכאן אתם מקבלים את כל הסיוע והעזרה, אפופים ברחמים הכי גדולים, כדי לצאת לדרך חדשה.

ואפשר גם להסביר איך זה פועל אצלנו בתוך הנפש – כל עוד היינו רחוקים, אבל באופן המקובל והנורמלי, בלי לחרוג משום מוסכמות פנימיות או חברתיות, ובלי לעבור קווים אדומים החלטיים, אז המשכנו לסחוב את המצב הכואב שלנו בלי להיאבק בו. אבל כשנפלנו, כשהגענו למקום שמעולם ועד עולם לא חלמנו להיות בו, אז אנחנו מזדעזעים. נקודת ההישרדות שבתוכנו מקבלת כזו מהלומה, שכל מה שנותר לה זה להגיב במהלומה חוזרת ולזנק משם בזבנג אחד החלטי. וככה זה עובד לגבי כל מצוקה נפשית: עד שלא תגיע לנקודת השבר ותצעק מכאב – אין מה לדבר על גמילה או על שינוי, כי בשאול תחתיות יש אור נורא, שבכוחו להעלות אותנו אל תכלית העלייה.

ואת העיקרון הזה ראוי לנו לחקוק על לוח ליבנו באותיות של קידוש לבנה: אם הנגעים הם בכל הגוף – טהור! זה לא שמלכתחילה נחתור לשם, אבל אם כבר נפלנו לאן שנפלנו, אם הגענו לסוף של הסוף – לסוף של הכוחות, לסוף של ההבנה, לסוף של הרוחניות, לסוף של הכול – 'אז הוא תכלית העלייה! ונמשך עליו טהרה ותיקון' נפלאים שטרם היו כמותם...