אאא

1.

מצד אחד, כתיבה על ועידה מפלגתית תופסת מקום גבוה בסולם הפיהוק על שם ד"ר י' חורפף. מצד שני, אני כבר חודש בכוננות לטור הזה, ביודעי שאין מצב שאני לא הולך לכתוב על ועידת דגל התורה. כי לא לכתוב זה כמו לירוק לבאר שממנה שתיתי.

לא לקחתי כאופציה מחשבה שהטור הזה יהיה מעניין במיוחד וייגע בלב כל מי שיקרא אותו, בבסיס של הבסיס של עצם קיומו, ילדותו, נעוריו, משפחתו, ילדיו, ומהעבר הרחוק ועד עתיד נכדיו.

2.

הטור הזה פונה לכל הגילאים, אבל יש לו מקום של כבוד בגילאי העשרה. כן. בחורי הישיבות שנולדו רק לפני 15-20 שנה ואין להם מושג ממה שאנו יודעים. אני הולך לספר להם (וגם קצת להזכיר לעצמנו) על מה כל העניין.

עד לפני 30 שנה לא הייתה התאגדות ממשית של 'בני תורה'.

היו בני תורה, היו ישיבות, היו כבר אלפי בחורים ואברכים, אבל הם לא היו מאורגנים. אמנם דאגו להם, אך יש הבדל בין 'דואגים לך' לבין 'דואג לעצמך'.

מהשואה ועד היום: צפו במהפכת עולם התורה

והכי גרוע שלא היה להם כלי ביטוי שיבטא כהלכה את השקפת מנהיגיהם בלא כחל ושרק.

לפני 30 שנה הוקם 'יתד נאמן'. זו הייתה יריית הפתיחה.

לפתע היה ביטאון שביטא את דעת מרנן ורבנן זקני הדור, ראשי הישיבות, ובראשם מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל ומרן ה'קהילות יעקב' זצוק"ל.

3.

שנתיים לאחר מכן, מאחר שהמסר בהקמת 'יתד נאמן' לא התקבל אצל מי שצריך היה להתקבל, ובעקבות הדרישה לשלב את נציגי בני התורה (הרב גפני) כנציגי החרדים בכנסת, החליט מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל בצעד חסר תקדים להקים מפלגה של בני תורה שתיקרא 'אגודת החרדים - דגל התורה'.

היה זה בשנת תשמ"ט. הייתי אז בחור בן תשע-עשרה וחצי. חיפאי.

אבי היקר שיחי' שלח אותנו, ילדיו, ללמוד בישיבות ליטאיות, אף שאינו ממוצא ליטאי, כפי שרוב לומדי 'הישיבות הליטאיות' אינם ליטאים במקור. וזה המקום לומר שהמושג 'ליטאי' יצא מזמן מההקשר הגאוגרפי שלו. מדובר על שיטה. על דרך. גדולי עולם מעתיקי השמועה התגוררו בליטא, והם אלה שזכו לבנות את עולם התורה בארץ ישראל. לכן משום מה נדבקה המילה 'ליטאים' ל'בני תורה'. במציאות הסתפחו ל'ליטאים' רוסים, הונגרים, פולנים, רומנים, מרוקאים ותימנים.

אז אמנם למדתי בישיבות ליטאיות, וגם הפנמתי את דרך הלימוד, את ההשקפה ואת ההדגשים. אבי היקר, שאליו הייתי ועודני קשור מאוד, בפירוש לא ראה עצמו חלק מהציבור ה'ליטאי' וגם לא חשב לרגע להצביע למפלגה החדשה.

4.

ובפעם הראשונה בחיי הייתי צריך 'לבחור'.

הלכתי לכנס היסוד של 'דגל התורה' בבנייני האומה, ואני לא יכול לתאר לכם את האש שהייתה שם.

"היום הייתם לעם". זו הייתה התחושה.

כשנכנס מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל החל מישהו לשיר "ימים על ימי מלך תוסיף". זו הייתה הפעם הראשונה שנעשה בשיר הזה שימוש לקבל את פניו של גדול הדור. מי שהיה שם יודע היטב מדוע מאז ועד היום עדיין משמש השיר הזה לאותה מטרה.

"אנו קיימים יען כי אנו קיימים", זעק בפתוס הרב אברהם רביץ, מגדולי המחזירים בתשובה, שנבחר בידי מרן הגראמ"מ שך להנהיג את 'דגל התורה'.

מימין: הרב חיים ולדר (צילום: שוקי לרר)
מימין: הרב חיים ולדר (צילום: שוקי לרר)

בתור נער צעיר ומבקש אמת, הסתכלתי ימין ושמאל והבנתי שעליי לבחור. לא עוד לרחף באוויר. אין די בלהאמין במשהו; יש להיות חלק ממנו.

כמוני עשו עשרות אלפים. מוגדרים ובלתי מוגדרים. הם נדרשו לבחור. והם אכן בחרו. וציבור בני התורה קם והיה.

עם אש בעיניים 'חרשתי' עם חבריי את כל אזור הצפון. פקדנו חילוניים ודתיים, ערבים ויהודים, אנשים חיים ובקיצור... כל מי שהסכים לבחור.

וביום הבחירות, למעלה מן הטבע, זכתה 'דגל התורה' בשני מנדטים. הרב רביץ והרב גפני הפכו לחברי כנסת, והשאר... היסטוריה.

הכול בשל רעיון שהגה אותו ענק שבענקים, מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, ושהועבר בידי מעתיקי השמועה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ויבדלחט"א מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א.

5.

משלב זה ואילך נעשו העניינים מהירים. צמח דור שרובו ככולו המשיך לשבת וללמוד, וחלק קטן ממנו פנה לעסקנות למען שגשוג עולם התורה. בתוך עשור כבר היו ראשי ערים מתוך ציבור בני התורה, חברי מועצות, מנהלי מעונות, גנים, ת"תים, ישיבות וכוללים, מומחים לשיכון ולתחבורה, לרפואה ולכשרות, בתי דין ומוסדות למען הכלל, ואפילו עיר אחת: מודיעין-עילית שמה.

כולם בני הדור שחולל את המהפכה שעליה סיפרתי.

ובכן, הוועידה הזו נוגעת לכל מי שמגדיר עצמו 'בן תורה'. לכל מי ש'דעת תורה' מדברת אליו ומבין שקיומו של דור תלוי במוביליו. ואם יהיו אלה בעלי בתים ועוסקים במלאכה (כפי שזה קורה בציבור הדתי-הלאומי), הם אלה שיובילו את הדור לאידאל שבו המודד להצלחה הוא הקריירה והממון. אך אם יהיו אלה האברכים העמלים בתורה, עדיין יהיו כאלה שעוסקים במלאכה, אבל הם יבינו הבן היטב היכן נמצאת ההנהגה, היכן נמצאת הדעה, והיא בפירוש לא אצלם, מעצם היותם 'בעלי מאה'.

הוועידה הזו הייתה מורכבת ממאות אנשים שכולם למדו בישיבות הקדושות, לבושים כאברכים לכל דבר. מיריית הפתיחה, מהמצגת ודרך הדיונים הרבים, היה ברור לכל אחד ממשתתפיה כמובן מאליו, שזוהי ועידה של משרתי הציבור ולא של מנהיגיו. המנהיגים הם גדולי הדור וראשי הישיבות שהקדישו מזמנם היקר כדי לתת לעסקנים את האישור להמשיך במלאכת הקודש שלהם, שהיא שמירה על עולם התורה, הישיבות ומוסדות החינוך.

6.

שולחן הכבוד בוועידה, שלצדו ישבו גדולי ומאורי הדור וראשי הישיבות שליט"א, אומר הכול על חשיבותה.

יותר משחלק כבוד ליושביו, הוא חלק כבוד לציבור בני התורה, שאלה הם מנהיגיו.

אם נרצה להעביר את מסכת הדורות זה אחר זה, כל שעלינו לעשות הוא לצלם את שולחנות הכבוד במאה וחמישים השנים האחרונות. היהדות החרדית הנאמנה ידעה תמיד להציב בראש את מנהיגיה ובסדר מופתי ומוקפד, כך שיהיה ברור לכול מי הם מנהיגי הדור.

באמצע: אריה זיסמן (צילום: שוקי לרר)
באמצע: אריה זיסמן (צילום: שוקי לרר)

שתי קומות צפופות מאוד, שהפכו לצפופות עוד יותר ככל שחלף הזמן, של גדולי ומאורי הדור. והמסר ברור בעצם הגעתם: אלה הם אנשים שאינם מבטלים דקה מזמנם, והם בחרו להטריח את עצמם לוועידה.

זה כשלעצמו מעיד שהוועידה הזו היא הרבה יותר מכינוס סתמי של אנשים, אלא נדבך לחיזוק של רעיון.

7.

מי שמכיר את אריה זיסמן, רכז המערכת והחדשות של'יתד נאמן' (ואני מכיר אותו למעלה מ-25 שנה), יודע שמדובר באדם שקול, אחראי, מסודר ומוקפד, ובעיקר רציני.

ביום שלישי ראיתי את אריה זיסמן דומע. לא רק נרגש. דומע ממש. ואפילו לא הייתי צריך לשאול מדוע. כל מי שהיה שם 'נשפך' קצת.

אני מתכוון למצגת שהוקרנה שם, בטקס פתיחת הוועידה.

הוקרנו צילומי הישיבות המובילות באירופה - פוניבז', טלז, סלבודקא ומיר, ומיד לאחר מכן החורבן וההשמדה שמחקו כמעט הכול... ודווקא זה לא היה הקטע המרגש באמת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זה הגיע דווקא בקטע הבנייה. לפתע הופיעו על המסכים הענקיים, ובקצב מהיר, צילומי מאות ישיבות קטנות וגדולות וכוללי אברכים. מבט חטוף מבחוץ ומיד לאחר מכן פנימה, אל עשרות אלפי בחורים ואברכים בחולצות לבנות היושבים בסדר מופתי ולומדים. לא היה צורך בשום הסבר. רק כיתוב שם הישיבה וצילום חי של הנעשה בתוכה. חמש שניות לכל ישיבה, עשר דקות רצופות.

ראית את הקהל רתוק, לא רוצה להחמיץ, אף שלכאורה התמונות חזרו על עצמן. בניין ובחורים, בניין ואברכים, ושוב בניין ובחורים.

מי שהיה שם הרגיש כמו סיפור עצוב עם סוף שמח. המחיקה, החורבן, ולפתע כמו דשא שגדל במהירות והופך לשדה מרהיב עם עלים, ענפים ועצים.

והבחורים האלה... הם הילדים שלנו... הם הילדים שפעם היינו אנו...

שלא נבכה?

הטור 'אות חיים' מתפרסם ב'יתד נאמן'