אאא

ההבדל המהותי בין חופש לחרות הוא, שחופש הוא פריקת עול בעוד חרות היא עצמאות.

ההשלכה המרכזית של תובנה בסיסית זו, היא, שחופש מוביל לאנרכיה ולבסוף כאוס, בעוד שהחרות יוצרת סדר.

או במילות חז"ל: "הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום לידי חטא".

הנהירה אחר החופש, במשמעות של מנוחה, כמו "שבת וינפש", העתיקה את משמעה לחידלון, חוסר מעש, התפרקות והתנוונות.

מכיון שהראשית והתכלית נעוצות זו בזו, ודומות במראיהן החיצוני, כמו בין עפר - שהוא פוטנציאל קיומי, לאפר - שהוא חידלון סופי.

לכן תורגמו התכלית, סיום העשיה והשלמות - לאי-קיום, למצב גולמי, היולי.

אך הכל מודים כי אין עצמאותה של מדינה נחוגה ביום בו נשרף היכלה, נשחתו מבצריה, יום בו נתלו ראשיה ונבוזה בירתה, למרות שמאותו יום - חופש במדינה, איש הישר בעיניו יעשה. אלא עצמאותה וחירותה תלויים בקיום סדריה וכינון חוקיה. זהו ביאורן של המילים הקלישאתיות "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

היהדות, שהיא דת של עשיה ושל תקווה, עלולה להותיר רושם של חפצה בחידלון ובחופש, כי אין לך מידה דומה לתקווה יותר מן היאוש. אך ההפך הנכון - התקווה והמעש מנוגדים להתנוונות.

ההתפרקות מהדת כתנאי קיומי ליצירת מצב חדש, הושיבה את מדינת ישראל על הגדר שבין חופש לחרות, בעודה מטלטלת את רגליה בקצב השיר בין "אבדה" ל"תקוותנו", בין "להיות עם חופשי" ובין "בארצנו, ארץ ציון".