יום העצמאות הוא זמן טוב להבין את איפה הציונות עומדת ואיפה אנחנו. הרבה מעדיפים לדבוק בשמות ובמשמעותם הישנה, בלי לבדוק האם המשמעות רלוונטית היום. האם היום הציונות רלוונטית, או אולי היא תנועה נוסטלגית וסמנטית? האם ההתנגדות החרדית לציונות רלוונטית, או שאולי דווקא החרדיות היא הציונות? זה זמן טוב כעת לעצור ולחשוב.
הציונות קמה כדי להביא את העם היהודי אל ארץ ישראל, הסיבות והמניעים היו לאומיים ודתיים כאחד. כן, בגלל מניעים דתיים תמכו רבנים ויהודים יראים רבים בציונות, עוד לפני שהציונות התמסדה בתנועה המוכרת ובסגנונה. חלק גדול מהתמיכה הדתית בציונות ירד ואף עבר להתנגדות כאשר התנועה הציונית הממוסדת ספחה מטרות נוספות - ליצור את היהודי החדש, החילוני, הסוציאליסט, הלאומי. קל להבין שגורם רבני לא יכול לתמוך בתנועה שאחת ממטרותיה היא לנשל את היהודים מן הדת. אגב, זו הייתה התנגשות ראשונה בין היהדות לבין אידאלים שמאלניים כפי שהם מוכרים היום.
אבל מאז, הרבה דברים השתנו, היום להיות ציוני אין משמעו להיות סוציאליסט, היום ציוני אין משמעו להיות חילוני. להפך, החילונים והסוציאליסטים יצרו נתק די משמעותי, והיום מובילים את הקו האנטי ציוני (זוהי הכללה כמובן, אך אני מתייחס למגמה בכללותה, ואינני חלילה בא לפגוע בפרטים או מיעוטים שחריגים בה). היום את הקו הציוני מובילים דווקא גורמים דתיים, אשר תורת ישראל לנגד עיניהם, ועמם גם חילונים לתיאבון אשר החילוניות אצלם אינה אידאולוגיה. אי לכך, יש מקום רב לומר שהחרדיות במתכונתה המוכרת והציונות צמצמו פערים עד כדי יצירת מרחב חופף רב ביניהם.
עם זאת, גם ליבת הצינות השתנתה. מעבר לכך שניערה מעליה את הרבדים החברתיים והאנטי דתיים, הרי שגם עצם מטרתה העיקרית הושגה. הרי היום הקהילה היהודית הגדולה והמגובשת בעולם נמצאת בישראל. עיקר החיים היהודיים, הם בארץ ישראל, ויהודי הגולה היום אף נתמכים על ידה מבחינה תרבותית ומורלית. אי לכך, כיון שמטרתה הושגה, האם בכלל עוד יש טעם בקיומה של הציונות? האם בכלל יש צורך לבחון את היחס כלפי תנועה שמימשה את עצמה ומילאה מטרתה, ולפיכך קיומה הוא אולי עניין סנטימנטלי בלבד?
ובכן, הציונות אינה סמנטיקה, היא תנועה שהיא כלי הישרדותי ממדרגה ראשונה, וקיומה הוא צורך לאומי. במציאות הגיאו-פוליטית העולמית קיומה של מדינה יהודית אינו דבר מובן מאיליו, וכדי שהיא תתקיים דרוש מאמץ יהודי מתמיד כדי לשמר אותה. כמו על מכשיר הליכה, כדי לעמוד במקום צריך להשקיע מאמץ. כדי להתקדם, צריך להשקיע מאמץ גדול עוד יותר. זהו צורך שאינו קיים במדינות מערביות אחרות, ומבחינה הזו כמו בגלות כאז גם היום - יהודים צריכים להתאמץ כדי שקיומם יקבל לגיטימציה.
אנו מדינה מוקפת אוייבים, והם רואים בנו גורם שיש להשמידו ולפעול נגדו. חלקם פועלים ממניעים דתיים קיצוניים, חלקם פועלים בגלל מניעים של לאומיים (ואפשר לומר אנטי לאומיים, כי הלאומיות הערבית המקומית לא התקיימה כלל לפני בואה של הציונות), חלקם ממניעים שלובים מזה ומזה, וחלקם פשוט נסחפים להלך רוח של שנאה אף בלא שיודעים את מקורה. הפעילות שלהם נגד קיום יהודי באזור משלב מתקפות פיזיות ספונטניות נוסח תרפ"ט, מתקפות מאורגנות נוסח 48, או שילוב עממי של שניהם. יחד עם פעילות השנאה, הם מקדמים פעילות תעמולה בתמיכת מדינות ערב הגדולות והעשירות, כדי למנוע ממדינות המערב לתמוך במוסרי, ולהציג דווקא את המוסרי כיוצר עוולות.
כאן חשוב להדגיש, העולם אינו שופט צדק, דיפלומטיה אינה הליך משפטי הוגן. היא לא משפטית והיא לא הוגנת. דיפלומטיה היא אינטרסים, ולמי שיש מעמד כלכלי/גיאוגרפי יותר איתן, הוא זה שמקבל את שיתוף הפעולה העולמי. כך למשל, סין היא מדינה המקיימת כמות עצומה של עוולות כלפי פרטים וכלפי מדינות, ועם זאת מעמדה הדיפלומטי איתן. כך גם היה עם רוסיה, עד שהיא הגזימה ופלשה לאוקראינה, אם כי גם אחרי הפלישה הסנקציות נגדה הן מינוריות. ואפשר אף להביא דוגמה של מדינה קטנה הרבה יותר, טורקיה, אשר מונעת הכרה עולמית בטבח העם הארמני (שואה שהיקפה הוא לפחות רבע מהשואה היהודית, המוכרת והמפורסמת) עוולה כבירת מימדים, רק מכוח קיום יחסי מסחר ומיקום גיאורגפי חשוב. רוצה לומר, מדינות מקיימות יחסים עם מדינות עמן יש להן זהות אינטרסים, ושיקולי מוסר אינם קיימים. ולערבים יש נפט, אז המוסר העולמי נוטה לצידם. המוסר, אם שאלתם, הוא פיקציה גמישה בה נעשה שימוש רק בהתאם לאינטרס.
אל מול הפעילות המנסה להביא להשמדתנו, השמדה פיזית המגובה בהסכמה דיפלומטית, חייבים אנו להעמיד כוח נגדי ולו כדי לשמור על החיים עצמם, כדי להתקדם ולהתפתח חייבים שהכוח הנגדי שלנו יהיה גדול משמעותית מהצד השני. והדרך לקיים כוח שכזה הוא הציונות.
לאור זאת, פיתוח כלכלי, דיפלומטי ותרבותי של ישראל עולה בקנה אחד עם הרעיון הציוני - להביא לקיום פיזי של יהודים בארץ זו. פגיעה במעמדה של מדינת ישראל, היא לא רק פגיעה כלכלית אלא יש לך השלכה קיומית. בדיוק כפי שמעמדן הדיפלומטי של רוסיה וסעודיה ירד יחד עם ירידת מחירי הנפט, כך גם עלול לרדת מעמדה של מדינת ישראל עם לא תחזק את האינטרס של המדינות בקיום יחסים עמה.
ולזוית החרדית, אין ספק שהיום בחסותה של מדינת ישראל נמצאת היהדות בשיא פריחה היסטורי שלא היה כמותו. כמות לומדי התורה היום היא גדולה לאין ערוך ממה שהייתה ערב השואה. כלומר, מדינת ישראל היום היא פרי הולדתה של התנועה הציונית שהתרכזה במטרתה העיקרית, ונישלה את מטרות המשנה שספחה. כתוצאה מזה, הקיום החרדי זכה לשגשוג שלא היו כמוהו אי פעם. דווקא התנועה שגונתה על ידי רבים מהחרדים, היא שקידמה אורח חיים חרדי המקסימלי.
במקום להתייחס לרעיון על פי הכוונות שהיו בעבר מאחוריו, בשעה שהתוצאות שלו הן דווקא חיוביות למעלה מן המשוער, ראוי לבדוק מה המציאות הנוכחית ומה צריך לעשות לאור האתגרים הנוכחיים. אין מנוס מן המסקנה כי יש להעריך מחדש את היחס לציונות, להפסיק להתייחס לכותרות, משמעויות וכוונות שכבר אינם רלוונטיים, ולקחת חלק בתנועה ובמדינה שהפריחה את השממה התורנית. זה כבר קרה בפוליטיקה, כשאגודת ישראל המיתולוגית מהתנגדות לציונות הפכה לחלק אינטגרלי מן הציונות, היא מקבלת תקציבים, משתתפת בבחירות הן כבוחרת והן כנבחרת, וראוי שזה יקרה במישור האזרחי.
יש למדינת ישראל אתגרים הרבה, אוייבים יש למכביר, ויש עוד הרבה מה לעשות כדי להתקדם. הציבור החרדי יכול להיות חלק משמעותי מאד בתהליך הזה, ובמקום ללבות התנגדות ושנאה כלפי סיסמאות ישנות, מן ההגינות ומן החכמה פשוט לקחת חלק בפריחה ובהפרחה.