אאא

לציון 49 שנה למלחמת ששת הימים חושף היום (ראשון) ארכיון צה"ל במשרד הביטחון עדויות שנתנו אלופי צה"ל בשנים שלאחריה, ובהן תיארו את ההכנות אליה ואת הקרבות עצמם. רמטכ"ל המלחמה, יצחק רבין, אמר בעדות שניתנה ב-7 בספטמבר 1969 במלון "שרתון" בתל אביב: "עד תחילת מאי היה לנו את כל היסוד להניח שמצרים הודיעה באופן ברור לסורים שחוזה ההגנה ההדדי שנחתם ביניהן ב-66' מחייב את מצרים רק במידה שמדובר במתקפה כללית. ההערכה שאם נעשה מתקפה כללית בגזרה הסורית זה יחייב את מצרים לא הייתה מוטלת בספק".

בעיקרו של דבר המלחמה נבעה מהסלמה שהתחוללה כתוצאה מהדינמיקה של יחסי ישראל-ערב, היחסים הבין-ערביים ובחישת המעצמות, בייחוד ברית המועצות, בענייני האזור. רבין הוסיף: "היה ברור שריכוז הכוחות פלוס פינוי כוח החירום (של האו"ם שחצץ בין סיני לישראל, ג"מ) יוצר מצב חדש במזרח התיכון... בניית הכוחות שלנו נעשתה בהתאם לבניית הכוחות בצד השני".

בראיון ב-9 בספטמבר 1969 התייחס רבין לחייל המצרי: "אני, לפחות, לא מוכן לומר שערב מלחמת ששת הימים ידעתי באופן מלא את מה שאני יודע בעקבות תוצאות המלחמה על ערכו של הלוחם של הצבא המצרי, בעיקר בהגנה. נתתי לו יותר משקל מכפי שהוכח במציאות".

רבין נשאל איך ניתן להסביר שלא הייתה מגמה מסודרת לכיבוש העיר העתיקה, וענה: "אולי נאמר אחרת – היה איסור מפורש לגבי כיבוש העיר העתיקה. השיקולים הם מדיניים, לא בתחום שלי... זאת אומרת לא אני החלטתי".

הרב גורן סירב לטרמפ - ורץ לכותל

אלוף פיקוד מרכז במלחמה, עוזי נרקיס, נפגש עם קציני מילואים והתייחס בדבריו לאפשרות כיבוש הגדה: "הייתי בבית החייל בתל אביב עם קציני המילואים של חטיבה 4. נשאתי בפניהם נאום נלהב, הסברתי להם מדוע אין מה לדאוג, אמרתי שאני לא יודע אם יהיה משהו, אבל אם יהיה - לא יעברו 72 שעות ואנחנו נטאטא את כל הערבים מהגדה".

למרות אזהרה ישראלית שלא להתערב במלחמה, פתחה ירדן כבר ב-5 ביוני באש ארטילרית לעבר תל אביב והשתלטה על ארמון הנציב בירושלים. כמו כן נפתחה אש ארטילרית על ירושלים המערבית ועל יישובים בשרון ובעמק יזרעאל. בבוקר 7 ביוני הוטל על החטיבה הירושלמית ועל חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור לכבוש את העיר העתיקה. בתום קרב עז הגיעו הצנחנים עם כוח שריון אל שער האריות ופרצו אותו, ולאחר מכן הונף דגל ישראל על הר הבית ובכותל המערבי.

האלוף נרקיס סיפר בעדות במרס 1970 על הקרבות מול ירדן בירושלים ובעיר העתיקה: "בזמנו נתן בן גוריון הוראה כששאלנו אותו מה קורה אם חוסיין ייפול. הוא אמר חיזוק מעמדנו בירושלים. אם חוסיין מידרדר, לוקחים את ירושלים... בעיר העתיקה יטפלו בנפרד, לא הייתה פקודה לכבוש את העיר העתיקה. בן גוריון רצה להימנע מהסתבכויות".

הוא הוסיף שכשהחלה המלחמה הוא התקשר לראש עיריית ירושלים דאז: "הרמתי טלפון לטדי קולק ואמרתי לו: 'טדי זו מלחמה, הכול תקין, אתה עוד תהיה ראש עיריית ירושלים המאוחדת'".

בהתחלה כאמור לא הייתה פקודה להיכנס לעיר העתיקה. במפגש של נרקיס עם משה דיין שוחחו השניים על אפשרות של כיבושה: "אמרתי לו 'משה, צריך להיכנס לעיר העתיקה'. הוא אמר שבשום אופן לא. הוא היה נפעם. פניו קרנו, החלטתי לנצל מצב רוח זה בנוסף למעמד המרומם ואמרתי: 'משה, מה בדבר העיר העתיקה?'. הוא פסק: לא. לאחר מכן הסתבר שאותה שעה טרם התקבלה החלטה מדינית בממשלה להיכנס לעיר העתיקה".

על הכניסה לעיר העתיקה סיפר נרקיס: "ממש ליד דוכן השוטר. הג'יפ בא מאחורינו ושם עמד לו צנחן עם בזוקה וערך דו-קרב עם חייל ירדני בפינת החומה. יורים הלוך וחזור והחייל הירדני נופל. הצנחנים, הלכו להם שם ערמות לאורך הכביש. פה אחד נפל ושם אחד, ערמות. עלינו על הג'יפ, המשכנו הלאה. הגענו לפינת הרחוב של שער האריות. בדרך תפסתי את הרב גורן, הצעתי לו טרמפ. הוא סירב, הוא רץ ברגל כאשר ספר התורה היה בשמאלו והשופר בימינו, עם רגליים מדדות".

יכולתי להתקיף מהאוויר את הר הבית

מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים חש אחריות כמעט בלעדית כשנאלץ לקבל החלטות לבד ללא גיבוי. על פי עדותו של אלוף מוטי הוד, הוא נאלץ לקבל החלטות רבות "ללא שום גיבוי או התנגדות מאיזשהו גוף", ולמעשה התוכניות הבסיסיות של חיל האוויר לא עלו אף פעם לדיון לפני המטכ"ל, אלא הוצגו כעובדה מוגמרת.

"הרמטכ"ל לא הבין בדיוק... את כל המשמעויות של התוכנית האווירית", אמר אחרי המלחמה. "אם מפקד חיל האוויר בבוקר 6 ביוני היה תוקף את הר הבית מהאוויר, לא הייתה שום פקודה שמנעה את זה".

בתיאוריו על הימים שלפני המלחמה, עולה חוסר הרצינות ששרר לנוכח הידיעות על מלחמה: "אני ב-15 במאי לא לקחתי את זה ברצינות. קיבלתי את הידיעה מהמשל"ט ואמרתי טוב... קיבלתי את ההנחה של ראש אמ"ן, שהייתה מקובלת עד התקופה ההיא כמעט על כל מדינת ישראל, שכל זמן שנאצר מסובך עם 90 אלף חיילים בתימן, הוא לא יחליט להיכנס למלחמה בצורה פשוטה כזו".

הוד ניצל הזדמנות זו לתקן את שר הביטחון משה דיין שהודיע בתקשורת לאחר המלחמה כי לחיל האוויר המצרי נשארו 30% מכוחותיו, כשלמעשה נותרו לו "בקושי ארבעה-חמישה אחוזים". מדבריו גם עולה שמה שמשה דיין נתן למדינת ישראל היא העובדה שבלעדיו אי-אפשר היה להחליט ללכת למלחמה: לממשלה שקדמה לממשלת האחדות לא היה אומץ להחליט להיכנס למלחמה.

הכשל בהודעה למשפחות ההרוגים והפצועים

המצרים ריכזו בסיני 100 אלף חיילים עם כאלף טנקים ומאות קני ארטילריה. כוחות הקרקע של צה"ל נכנסו לסיני בשלוש גזרות: אוגדתו של האלוף ישראל טל בגזרה הצפונית, מול רצועת עזה וציר החוף רפיח-אל-קנטרה; אוגדתו של האלוף אריאל שרון - מניצנה, מול מערך אבו עגיילה; ואוגדתו של האלוף אברהם יפה חדרה לעומק בין שתי האוגדות, בשטח שנחשב בלתי-עביר.

אלוף פיקוד דרום במלחמה ישעיהו גביש אמר ב-9 באוגוסט 1968 על תקופת ההסלמה: "העניין התחיל בזה שקיבלנו הודעה על כך שהצבא המצרי מתחיל להיכנס... הדיון במטכ"ל אמר כי כניסת הכוחות המצריים לסיני באה למנוע מאיתנו חופש פעולה בצפון. אנחנו צריכים להיערך היערכות מינימלית בחלק הדרומי למנוע תקלות, אבל זה לא איום על מדינת ישראל".

האלוף סיפר שהוא ביקש בכל מקרה לתגבר כוחות בדרום וכך עשה: "אני אינני מוכן לומר כי ראיתי בזה סכנה מיידית, אבל אני חושב שבאופן טבעי כמי שאחראי על הגזרה התייחסתי לזה יותר ברצינות. דרשתי גיוס כוחות גדולים יותר".

הדברים השתנו כאשר בשליש האחרון במאי עשה נאצר צעד נוסף להגברת המתיחות כשהכריז על סגירת מצרי טיראן לכלי שיט ישראליים: "כשהם נסגרו יזמנו התקפת נגד מונעת על סיני".

בכנס לסיכום ששת הימים ביקר גביש את נושא ההודעה למשפחות השכולות, והתייחס לזמן הרב שעבר עד למסירת ההודעה למשפחות: "כי זה מביא לשרשרת שמועות בכל המקומות, בעיקר במקומות הקטנים. בצורה חמורה יותר, עשינו משגה שלא הודענו למשפחות של הפצועים קשה, שבינתיים נפטרו עד יום ההודעה. התוצאה הייתה שמשפחות לא יכלו להיפגש עם הפצועים לפחות כשעה אחת לפני שאנשים נפטרו... המתח הזה של שבוע ימים המתנה היה נוראי. אני רואה בזה פגיעה נוראית. זו הייתה שגיאה חמורה".

הוא מתח ביקורת גם על מחסור בתחמושת בתקרית בפורט סעיד ועל מצב הג"א, הגנה אזרחית, שבנו בתים ללא מקלטים.

הלוחמה הפסיכולוגית: כרוזים על המוצבים

מסמכים נוספים שנחשפים מספקים הצצה לפעילותה של יחידה 640, שפעלה ללוחמה פסיכולוגית באויב. משימתה הייתה הפחתת הלחימה של האויב מרצון וסיוע בייצוב שלטון כוחותינו בשטחים הכבושים. אלה נעשו באמצעות הטלת 115 אלף כרוזים בשטחי אויב, בהם 15 אלף על שכם, 10,000 על יריחו ו-10,000 על עזה, כל זאת על ידי חיל האוויר במטוסי מיסטר.

בנוסף הופעלו מערכות ניידות של רמקולים רבי עוצמה. היחידה מפרטת את תוצאות פעולותיה, ובחלק מהאזורים התעמולה הניעה חיילי אויב לא לעמוד בפני צה"ל ולהניח את נשקם.

המסמכים מציגים דוגמאות לכרוזים, כמו זה שהוטל על מוצבים ירדניים בין שכם לרמאללה: "צה"ל מסתער עליך בכל כוחותיו העצומים. ניצחון צה"ל בטוח. אנחנו רבים וחזקים ממך. אם תעמוד נגדנו נחסל אותך. השלך נשקך כדי שתמצא את דרכך הביתה. צה"ל".

כיצד נתפסה הלוחמה הפסיכולוגית הישראלית בעיני האויב? תרגום לעברית של מאמר שהתפרסם כחודש לאחר המלחמה בעיתון "אל–ג'נדי א-לבנאני" קבע כי "הנשק הקטלני ביותר שהאויב הישראלי הבוגדני הפעיל אינו פצצות נפל"מ ולא פצצות האוויר הברבריות, ולא הפעלת שיטות אלימות כלפי נשים וילדים – כי אם השידורים והשמועות, הפרסומים המכוערים, הסוכנים, המרגלים והמלחמה הפסיכולוגית, אשר נועדה לזרוע ספיקות ופחדים, לזרוע ייאוש ולפורר את יסודות הסולידריות הלאומית".

המאמר מציין "ניסיון לשכנע שלא נצליח, זריעת קנאה בין הקצינים, הנגדים והחיילים, ערעור האמון בכושרם של המנהיגים והביטחון העצמי והטלת דופי בנשק ובאימון, ולעורר געגועים לילדים ולבני המשפחה, הפצת ידיעות על הסבל שהם נתונים בו ופרסום סיפורים על הנשים שיוצאות לתרבות רעה".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

הלו, יש גם חזית בצפון

הצבא הסורי מנה 50 אלף איש, עם כמות גדולה של טנקים וקני ארטילריה, והחזיק ברמת הגולן ששלטה על קו החזית. צה"ל הפעיל בחזית זו אוגדה אחת ועוד כמה חטיבות וכוחות אחרים. בימים הראשונים למלחמה נמנע צה"ל מפעולה קרקעית נגד הסורים, כדי שלא לפצל את מאמציו בין שלוש חזיתות.

חיל האוויר הסורי הותקף והושמד, ונהדף ניסיון סורי לכבוש את תל דן, אבל במשך שלושה ימים היו בחזית זו רק חילופי אש ארטילרית כבדה. רק בהתקרב הלחימה לסיומה בשתי החזיתות האחרות, התפנה צה"ל לטיפול בסורים. למעשה, עלה בידו להעביר חטיבת שריון שלמה מלחימה בגדה המערבית לחזית הסורית.

אלוף פיקוד צפון דאז, דוד (דדו) אלעזר, התייחס בעדות ב-10 בדצמבר 1969 להיערכות למלחמה: "כל נקודת הכובד שלי, לפחות בנושאים האלו, הייתה איכשהו לאזן את תשומת הלב של המטכ"ל גם לגזרה הזו. אני מתחילת הכוננות מאמין בוודאות שמלחמה עם מצרים זה מלחמה עם הסורים".

אלעזר לא פחד לומר גם דברי ביקורת, והתנגד לתוכנית עצמון לכיבוש עזה: "אני למשל יכול להגיד לך שתוכנית אחת, נדמה לי שהיא הייתה של יצחק, זו תוכנית כיבוש רצועת עזה, לי זה העלה את החום. הגדרתי אותה כאיוולת. כדבר שאסור לעשות אותו. נלחמתי בתוכנית בשצף קצף. חשבתי שזה אסון". בסופו של דבר ב-7 ביוני נכבשה עזה בלחימה.